"התפעמות" - מסע מרתק

..."הַהַמְתָּנָה לְטִיסָה/כִּשְׁקִיעָה אַרְגְּמָנִית/מַבְטִיחָה/מָחָר פִּרְחוֹנִי"... ואולם אל לנו לטעות, אין המשוררת הולכת למסעה זה מתוך חובבנות. היא קובעת לעצמה מטרות ויעדים ולומדת מראש להכיר את ההיסטוריה של העם הסיני, תרבותו ומאפייני אתריו. כאשר תיק המסע מוכן וארוז (עם כל האביזרים הדרושים), היא מביעה את כלל התחושות והצרכים במשפט אחד (עמ’ 10): ..."תְנוּעוֹת גּוּף, שִׂיחָה חֲסוּיָה/תִּיק הַמַּסָּע מוּכָן, צָעִיף, מִטְרִיָּה"... אולם "הידע שצברה" המשוררת מעמעם לא מעט את הצבעים התוססים שטווה הדמיון. ולכן, לא פעם אנו רואים בעיניה את המציאות בצבע הנכון (עמ’ 13): ..."הַשְּׁבִילִים הַמּוֹבִילִים לַמַּחְשָׁבָה בְּסִין/צְבוּעִים בְּשָׁחוֹר לָבָן"... ההיגיון מול יצר ההרפתקה, משחקים לא פעם תפקידים לא מבוטלים ובכך יוצרים מונולוג מעט מכוון בינה לבינה - מה 'מצוי' ומה 'רצוי'. כך נמצא השלמה עם המציאות (עמ’ 14): ..."שַׂעֲרוֹתֶיהָ נוֹזְלוֹת בִּנְטִיפִים דַּקְדַּקִּים/שׁוֹאֲפִים לְהִתְחַבֵּר לָאֲדָמָה/וּלְעוֹלָם הֵם בַּמְּרוֹמִים"... המשוררת שואפת לחוות את כל הטוב האפשרי ולכן היא מביטה יותר אל המטאפיזי מבחינת הריחוק וההינתקות: מהמוכר, הידוע והיומיומי. מסתבר, שמסעה תופס תאוצה ודבק יותר ויותר ברוחני ובמיסטי ובכך, קבלת האחר והשונה מגיעה אליה באופן טבעי ומהנה. והוא זה אשר יוצר בסופו - שלווה, מרגוע, ולימוד צעדים לקראת התחלה חדשה (עמ’ 67): ..."אֲבָנִים שֶׁנָּשָׂאתִי/עַל גַּבִּי/הִצְטָרְפוּ אֶל הַסְּלָעִים/וְשָׁקְעוּ בִּבְרֵכוֹת יַם הָאֶבֶן./עַתָּה סְפִינָתִי רֵיקָה/מִתָּמִיד"... הטבע מקבל חזות וחיות חדשיםמרגע זה ואילך מתפנה המשוררת לחוש את זרימת הטבע וצרכיו (עמ’ 46): ..."עֲלֵי הַלּוֹטוּס מִשְׁתַּחֲוִים/לַשָּׁמַיִם, עַד בּוֹא הַמַּיִם לָאֲגַמִּים"... השימוש בתיאורי הטבע מושפעים אצלה ממכלול האמנויות הרב תחומי שבעיסוקה המקצועי (עמ’ 88): ..."גּוֹנֵי הֶעָלִים בַּקֶּנְיוֹנִים/מַשְׁתִּיקִים אֶת הַמִּכְחוֹל"... (עמ’ 91): ..."הָטֶּבַע לֹא זָקוּק לִשְׂפַת/הַמִּלִּים"... (עמ’ 6): ..."עֵין הָעֵט וְעֵין הַמַּצְלֵמָה/מַעֲצִימוֹת הִתְפַּעֲמוּת/כַּאֲשֶׁר הַנְּקֻדָּה בַּזְּמַן/מְתֹעֶדֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא/בְּלִי פַּרְשָׁנוּת"... העֵרוּת לצרכי הטבע, קיימים היו מאז ומתמיד בכתיבתה. אולם נוכחותם הורגשה בעיקר בהשתקפות סערות ותרחישים שונים שהתחוללו בחייה ובוטאו ביצירותיה הקודמות. ואילו בשירתה הנוכחית, שירי הטבע מקבלים לפתע חזות וחיות חדשים ושונים (כאמור לעיל) והיא ממשיכה בקו מקביל לשיר (עמ’ 67) ומצהירה הצהרה שיש בה מן התקווה ומן האמונה (עמ’ 17): ..."רְאוּ אֲנִי סִירָה רֵיקָה/חֲלוֹמוֹתַי; אַהֲבוֹתַי; מַחְשְׁבוֹתַי/הֵם מִטְעָנִי"...//..."מְשׁוֹטַי וִּמְפרָשַׂי נְכוֹנִים,/הָרוּחַ הַמַּתְאִימָה/גַּם הִיא תָּבוֹא"... רוחה של האמונה מפריחה בה מוכנות והשלמה (עמ’ 15): ..."הַתְּמוּנוֹת מוֹפִיעוֹת וְהַקוֹלוֹת וְהָרֵיחוֹת/בְּצַד הַהֶעְדֵּר"...//..."וְגַם פִּנְקָס אֶחָד קָטָן שֶׁחָסֵר/ שֶׁבּוֹ רָשַׁמְתִּי אֶת קוֹלוֹת הָרַעַם"...//..."וְעַתָּה אֲנִי מִתְמַלְּאָת גַּעֲגוּעִים/עוֹד יוֹתֵר"... ובהמשך נמצא חיזוק לנאמר (עמ’ 96): ..."הַמָּקוֹם בּוֹ נִפְגָּשִׁים/עֵץ, מַיִם וְשָׁמַיִם/בָּאֲגַם -/מְיֹעָד לִתְפִילָּה"... באופן עקבי אנו לומדים להכיר את המשוררת מזווית שלא הכרנו עד כה. הדרך לעצמהניכר בשורותיה כי שורה עליה רוח מפויסת. הן כלפי עצמה, והן כלפי זולתה (עמ’ 17): ..."עַצְמִיּוּתִי נִהְיְתָה דַּקָּה כִּנְיַר הָאֹרֶז/מוּכָנָה לְרִשּׁוּם וְהִזָּכְרוּת/כְּדֵי לָשׁוּב אֵלֶיהָ שׁוּב וָשׁוּב"... ובאותו הקשר, אמירה נוספת (עמ’ 25): ..."עַכְשָׁו כְּשֶׁהַבּוּשָׁה מִתְגַּמֶּדֶת,/הַפְּתִיחוּת/וְהַתְעוּזָה בּוֹנוֹת קִנִּים/לַבֵּיצִים שֶׁמֵּהֶן תִּבְקַעְנָה/מַחְשְׁבוֹת הֶעָתִיד"... מעת לעת נפגוש גם נימה היתולית בשירתה היפה שכאן (עמ’ 53): ..."כְּרִיזַנְטֵמוֹת וּפִרְחֵי מֶשִׁי קִשְׁטוּ אֶת דַּרְכִּי/בְּכִרְכֶּרֶת הַבְּרוֹנְזָה הִמְתִּין הָרַכָּב/לְאָן?"... בנימה זהה נפגוש את המשוררת, משילה מעליה עננה נסתרת - וזורמת בזכות שירתה (עמ’ 61): ..."מָסַךְ הַגֶּשֶׁם צוֹחֵק/וּמְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים בֵּין עֲצֵי הַבַּמְבּוּק/הַאָדָם חוֹבֵר לַשָּׁמַיִם"... הסקרנות לדעת על התרשמויותיה מהמסע החיצוני שערכה, הביא את המשפט הבא (עמ’ 69) ..."כְּשֶׁהַסְּלָעִים מַתְחִילִים לִרְקֹד/הָאֲנָשִׁים מִתְגַּמְּדִים"... הסקרנות אינה מרפה גם מההבטה המעמיקה לתובנות שבעובי הנפש (עמ’ 67): ..."יַם הָאֲנָשִׁים בְּיַעַר הָאֶבֶן - הַדֶּרֶךְ לָעַצְמִי"... כמובן נמצא ביצירות שכאן הזדהות והיסחפות סנטימנטלית אחר עולמם של הדמויות העלומות אשר מביאות את היצירה לפסגה נוספת של ראייה חודרת - עד שהלא רציונאלי הופך לרציונאלי והחזרה אל הישן והמוכר בכתיבתה של עשהאל, מתחבר מאליו לשירי המסע ושניהם הופכים להיות גוף אחד. כאן נקרא את השיר "הַבִּלְתִי נִתְפָּס" במלואו (עמ’ 118) : הַכְּמִיהָה הַזֹּאת לַבָּתִים הַקְּטַנִּים הָאֲפֹרִים, לַסְּדָקִים הַמְּכִילִים אֶת יַם הָעֶצֶב, מוֹתִירָה אוֹתִי בְּשִׁמְמַת הַכְּבִישִׁים וּבָתֵּי הַמִּדּוֹת. נִשְׁמָתִי הַכְּלוּאָה מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת יָמִים רַבִּים אֲנִי תּוֹהָה עַל הַמְּקוֹמוֹת. עַתָּה יְמֵי "סְלִיחוֹת" וּמָה לָהּ לָאִשָּׁה בְּאוֹתָן תְּפִלּוֹת שֶׁל טֶרֶם שַׁחַר? בְּנֵי הָאָדָם, בְּכָל מָקוֹם מְחַפְּשִׂים אֶת הַבִּלְתִּי נִתְפָּס ולמרות ששיר זה יכול להוות סיכום מעניין למאמרי, בוחרת אני במשפט קצרצר אחר - המחבר אותי אל פילוסופיית חיים אשר נלמדת על דרך החיווי האישי (עמ’ 92): ..."אֶפְשָׁר לִלְמוֹד שֶׁבָּעוֹלָם/יֵשׁ מָקוֹם/גַּם לַ'לְּבַד'/וְגַם לַ'בְּיַחַד'"... ונדמה כי הנקודה המהותית במסע המרתק, אינו אחר מאשר ערכו הרב של המשפט הזה העונה על הרבה מהנעלמים.