בשנים הראשונות הכל היה, יחסית, טוב. דני ותמר, שהייתה צעירה ממנו לא בהרבה, היו חברים טובים - אבל זה אף פעם לא היה מה שדני באמת רצה שזה יהיה.
דני רצה בשותפת-סוד. בנישואין לאחת שהוא יוכל לחלוק עימה את מה שעובר עליו במשך היום. להתייעץ עימה. לספר לה על הקומבינות. על התככים. על הכסף הגדול. על הסתרת המזומנים במקומות רחוקים. על רכישת דירת-הסטודיו שנרשמה על-שם חברה זרה שמניותיה מוחזקות בנאמנות עבורו.
זה היה כל עולמו של דני - ואת זה הוא רצה לחלוק עם האישה שעימו בערבים כשהוא היה חוזר עייף מן ההתכתשות הבלתי פוסקת למען לקוחותיו.
עייף - אבל מוכן ומזומן ליום הבא. וליום שלאחריו. כל מה שהוא רצה זה להניח את ראשו בחיקה של האישה שעימו - ולספר לה מה עבר עליו ולשאול בעצתה. מבלי להרגיש שהיא בזה לו - ומתעבת את עצם השאלה.
בערבים כאלה דני היה שואל את עצמו מדוע הוא לא נישא לאחת כמו רינה שמעון-ברק. אנרגטית, תאבת-חיים, חסרת עכבות, מי שמוכנה לבלוע ביחד עימו את כל העולם. ללא הטפות מוסר - וללא ניסיון להתנשא מעליו.
עם אחת כזאת, דני חשב לעצמו, הוא גם לא היה, כנראה, מתדרדר לאותו סוג של בילויים שכה קוסם לו, לאחרונה, ושאותו הוא מצא בדירת-המסתור שהוא וחבריו החזיקו הרחק מן העין הציבורית.
זה, לפחות, מה שהם חשבו. זה מה שהם רצו. פינה קטנה כדי לממש בה תאוות נסתרות; כאלה שאינן מזיקות לאיש.