את הרצל מרציאנו דני הכיר זמן רב קודם לכן.
הוא היה אז עצור בבית-המעצר המכונה "אבו כביר" בגין חשדות חמורים למדי. עצור אחר ששהה באותו תא-המעצר שבו נמצא מרציאנו המליץ על דני. עצורים רבים הכירו את שמו של דני. חלק מהם סתם התפארו בכך שדני ייצג אותם בעבר. דני נודע זה מכבר כמי שמתיר אסורים ועושה כמעט את הבלתי יאומן. בכל דרך אפשרית. בלי מגבלות. בלי קווים שאין לחצות אותם. אם צריך, אז עושים, זה היה המוטו שלו, וכל מי שהיה צריך לדעת, ידע את זה. לא רק בבתי-המעצר. גם בחוגים אחרים. גם במקומות ששם חיפשו, לא-אחת, דרכים לא-קונבנציונליות, כדי לצאת ממצוקות. במקומות האלה יודעים תמיד להטיף לאחרים, אבל כשמתעורר הצורך, לא בוחלים שם באמצעים.
ודני בן-אור היה, מעת לעת, האמצעי שבו בחרו בחלונות הגבוהים.
מה שדני אמר ללקוחותיו, זה מה שהם אהבו לשמוע - וזה מה שהיה מביא עוד ועוד קליינטים. וגם הרבה מאוד כסף. במזומן. בלי חשבוניות-מס. מי שרוצה בשירותיו של דני - שישלם. מי שרוצה לקבל גם חשבונית-מס שיוסיף לתשלום שנקבע, לפחות, עוד סכום דומה. זה מה שדני דרש - וזה מה שהוא קיבל. "הדברים הטובים עולים כסף", נהג דני לומר למי שביקש את התערבותו. אף אחד לא התווכח.
התשלום נראה להרבה מן הפונים לדני, החלק היותר קל של המפגש עימו. הדרכים שהוא הציע היו קצת יותר קשות לעיכול.
בד בבד, קשריו של דני עם אנשי תקשורת רבים הוסיפו גם הם להילה שנקשרה מסביבו. שמו ותמונתו הופיע בתדירות לא-מעטה בעיתונים ולא אחת הוא הוזמן להשתתף בפאנלים משפטיים בטלוויזיה. פעם אחת אפילו הזמינו אותו לפורום של 'מספרי סיפורים' כדי שהוא יספר אנקדוטות מחייו של סניגור פלילי.
דני אהב את זה.
התשובות תמיד היו מוכנות מראש. הן נשמעו ספונטאניות - אבל הן לא היו כאלה. דני תמיד ידע, פחות או יותר, מה תהיינה השאלות באירוע מסוים. הפרסום ליטף לו את האגו - והיה לו מן החומר הכימי הזה, שיוצר אגו מעורר אנטגוניזם, בכמויות בלתי נגמרות. הוא גם טרח להזכיר לאלה שנשארו מאחור מי מוביל. למי סוגדים בבתי-המעצר. עם מי מוכנים בפרקליטות לסגור הסדרי-טיעון. למי השופטים 'עושים כבוד'. לא תמיד, כידוע, יש קשר ישיר בין היקף הפרסום לבין היכולת המשפטית לתרגם אותה לשפת מעשה - אבל אצל דני זה עבד.
מי שבא אליו עם קטע מן העיתון ואמר לו גם אני רוצה תוצאה כזאת - בדרך כלל גם קיבל אותה.
לא תמיד - אבל בדרך כלל. לא כל מקרה דומה לקודם לו, אבל הפתרונות תמיד דומים. לוחצים במקומות כואבים, כדי להגביר את הכאב, ואז מרפים, כדי להראות למי שמרגיש את הכאב שאפשר גם אחרת. זה, בדרך כלל, עבד.
מרציאנו ודני נפגשו בחדר המיועד לעורכי-דין באבו-כביר תחת עינו הפקוחה של אחד הסוהרים. על-פי חוק, אסור לסוהר להאזין לשיחה בין עורך-דין לבין לקוח, בהיותה שיחה חסויה הנהנית מחסותו של החוק, אבל מותר לו לפקוח עין. לא כל אחד, כמובן, זוכה לתשומת-לב כה הדוקה. רק מי שבשירות בתי הסוהר סוברים שנשקפת ממנו סכנה; לו-עצמו, לעצור, או ממנו לאחרים. תמיד גם קיים חשש, שיועברו 'הוראות' בדרך כלשהי 'לחיילים' שבשטח כדי שאלה ינסו לשבש את החקירה המשטרתית או שיוברחו סמים בידי אחד מאלה הסרים למרותו של המגה-עבריין.
אף אחד לא חשד, כמובן, שדני עלול לקבל 'הוראות' ולהעבירן הלאה או לנסות ולמסור למרציאנו סמים, אבל כשמדובר בדמות כמו מרציאנו ההוראה הייתה שאין להשאירו לרגע ללא פיקוח באמצעות קשר-עין של אחד מאנשי המשמר.
בשירות בתי-הסוהר לא לוקחים סיכונים כשאחד כזה, כמו מרציאנו, נמצא שם. הכל יכול לקרות כשהוא מחוץ לתאו - וללא אזיקים. תקרית מבוימת עם אסיר אחר שנשלח, אולי, כדי לנקום במרציאנו בגלל עוול שנגרם, כביכול, לטייקון-פשע אחר - זאת הייתה אחת האפשרויות. אבל היו גם אחרות. עצורים בסדר גודל כזה מוקפים בעושי-דברם גם בבתי-מעצר.
דני לא מחה, כמובן, על הפיקוח הצמוד על מי שהוא ביקש לשוחח עימו אולם הוא מיד הבין שמדובר בלקוח מן 'הליגה הראשונה'.
הוא אהב כאלה. יש להם את היכולת לנווט אליו 'חיילים' שהסתבכו, או 'קופים', כאלה שהתבקשו על-ידי ראשי ארגוני פשע לקחת עליהם את 'האחריות' לביצוע מעשה פשע מסוים, או סתם חברים.
גם עצם העובדה שמרציאנו פנה אליו עשויה להדהד ברחבי בית-המעצר - וזה תמיד שירת טוב עורכי-דין. עבריינים 'קטנים' תמיד אוהבים להיות מיוצגים בידי מי שמייצג גם כרישי-פשע כמו מרציאנו. זה מעמיד אותם, לכאורה, באותו מעמד. לפחות בעיני חבריהם מן השכונה או מן הרחוב.
מרציאנו שלא היה נשוי אז, עדיין, ביקש מיד לדעת אם דני מוכן 'להתלכלך' עם סוג העבירה שיוחסה לו.
הוא לא הרבה במילים. שיחות-נפש לא היו הצד החזק שלו. משפטיו היו קצרים. אוצר-המילים שלו לא היה מן המשובחים. אנשים כמוהו העדיפו תמיד את 'זכות השתיקה' על-פני 'זכות הדיבור'. זה לא העיד, כמובן, על רמת האינטליגנציה שלהם. זה רק העיד על כך שאנשים מסוגו של מרציאנו למדו מן הניסיון, שככל שמדברים פחות, האפשרות לעשות 'שגיאות' פוחתת.
כל זה עתיד היה, כמובן, להשתנות ביום שבו מרציאנו פגש את יעלה, מי שעתידה להיות אשתו. מרציאנו יהפוך אז בבת-אחת למשהו אחר לגמרי. מעוצב אחרת. נוהג וחושב אחרת - ומסוכן הרבה יותר.
דני הכיר את הסוג הזה של הלקוחות, אלה הממעטים-בדיבור, מתוך הנחה שמה שלא נאמר אי-אפשר להתחרט עליו אחר-כך. גם היותר מכובדים מביניהם, לכאורה, אלה שהגיעו אל חדר-הישיבות האטום שבמשרדו, נהגו כך לא אחת. חלקם - מתוך מבוכה רבה; וחלקם - כיוון שזה היה נוהגם מאז ומעולם. זה אף פעם לא הפריע לדני. זה רק לימד אותו איך לתהות על קנקנם של אנשים בדרכים אחרות. פענוח תנועות-גוף, למשל, יכול ללמד רבות. גם שתיקות תורמות, לא-אחת, להבנת הלך-הרוח של השותק.
מרציאנו לא ידע על חשדות יוצאי-דופן נגדו, או על ממצאים חריגים במיוחד. חוקריו לא הציגו בפניו כל ראיה של ממש שעלולה לסבך אותו או לחייב אותו במתן תשובות. כך או כך, לא היה מדובר במשהו שדני לא התעסק עימו בעבר - ולכן לא היה לו כל קושי להסכים מיד להצעה של מרציאנו לייצג אותו.
בפועל, דני אף פעם לא סירב למי שפנה אליו. הוא מעולם לא מצא שהעבירה שבה הוא נדרש לטפל יש בה כדי לפגוע באיזה עצב רגיש אצלו. "כל אדם זכאי להגנה", דני סיכם לעצמו, מעת לעת, "ואני אינני אלוהים. רק אלוהים יודע את צפונותיו של אדם או אם הוא ביצע או לא ביצע את מה שמייחסים לו. תפקידי לייצג את מי שאני קיבלתי על עצמי לייצג - ולהציג את הגרסה שלו בפני בית המשפט כמיטב יכולתי. כל השאר בידי שמיים".
דני לא היה שונה בעניין זה מרבים מחבריו למקצוע. הוא לא חשב שאם הוא ידחה תיק כזה או אחר, בגלל אופי העבירה, אז אותו לקוח-בכוח יישאר מחוסר ייצוג. הסנגוריה הציבורית מחויבת למלא חללים מעין אלה. ואם לא היא, אז אחד מחבריו למקצוע.
הפרקליט הממולח הרי ידע, שאם הוא יסרב לייצג פלוני או אלמוני, תמיד יימצא אחד מעורכי-הדין הרעבים שיקפוץ על עגלת-הייצוג בשמחה. אותו עורך-דין גם ישמח להפיץ, קרוב לוודאי, שדני נפסל על-ידי הנאשם או החשוד - אותו אחד, למעשה, שדני, הוא-עצמו, דחה - בגלל חשש שהוא לא יוכל, כביכול, לעמוד במשימת-הייצוג. רוע-לב לא היה חסר גם בתחומים האלה; וזה לגמרי לא היה מפתיע.
התחרות הקשה בשוק הייצוג הפלילי הולידה, לא-אחת, תופעות לא-נעימות, במיוחד לאחר כניסתה של הסנגוריה הציבורית לשטח. חוקים שונים ומשונים העניקו לה יתרון משמעותי ביותר. מקורות כספיים בלתי נגמרים העניקו לה מקדמה בלתי ניתנת לגישור בכל עת שהיה צורך, לדוגמה, לשכור מומחה בעל-שם עולמי כדי שזה יסתור חוות-דעת של מומחים מקומיים.
מתוך חלקי-הדברים שדני שמע מפי מרציאנו הוא גם הניח שהראיות שתומכות בחשד נגדו, שהתייחס לבעילה, כביכול, של קטינה, מה שהיה רחוק מאוד מאופיו של מרציאנו, הן קלושות ביותר. ראיות חפציות, מן הסוג שאי-אפשר לכפור באמינותן, גם אם הדרך שבה הן נתפסו נוגדת, אולי, סדרי הליך הוגן, לא נמצאו, ועל האחרות - קשה יהיה לבנות כתב-אישום. דני אהב לבחון תמיד את הדרך שבה נהגה המשטרה בחשודים או בנאשמים.
הטיעון שגם המכוער שבמעשים, אין לחקור אותו בניגוד להוראות החוק, או שלא על-פי הנחיות שנקבעו בבית המשפט העליון, תמיד שבה את ליבם של השופטים, אם כי, רובם ככולם לא נטו לשחרר לחופשי נאשם רק בגלל שהראיות נגדו, המסבכות אותו, ללא ספק, בביצוע העבירה המיוחסת לו, נתפסו בניגוד לעקרונות של צדק או הגינות משפטית. דני ידע את זה - ובכל זאת הוא אף פעם לא היסס לפני שהוא טען לטובת מרשו את כל מה שרק ניתן גם בנושא זה. "עקרונות של צדק, או הגינות משפטית, צריכים להיות כלפיד ההולך לפני מחנה העוסקים במלאכת השפיטה".
כך נהג דני לטעון בלהט, לטובת קהל השומעים בספסלי הקהל, בעיקר, גם כאשר הוא ידע שאין שמץ של סיכוי שטענה כזאת תתקבל. עם אמירות מן הסוג הזה הוא גם אהב להופיע אחר-כך בפני העיתונאים.
לא שדני עצמו היה תמיד נקי מפגיעות בשלטון-החוק, בדרכים שונות, כגון בעת שהוא השתדל שלא לדווח על הכספים הרבים שזרמו לידיו, אבל מן המערכת הממוסדת הוא ציפה, בהתחסדות לא-מעטה, צריך להודות ביושר, להתנהגות שתהיה מלווה תמיד בשמירה על נורמות של הגינות משפטית. "מה שלי מותר", נהג דני לומר לעצמו או ללקוחותיו, "אסור לשופט. הוא מצווה לשמור על שלטון-החוק. אני מצווה רק שלא להיתפס". את הדברים האחרונים האלה דני נהג לומר תמיד בשמץ של חיוך. מי שהבין - הבין; לכל השאר, לא היה טעם להסביר, שכן אלה ממילא לא עמדו להיות לקוחות שלו.
דני לא חשב אפילו לרגע לדחות את הצעתו של מרציאנו לייצגו.
גם אם היה מדובר בדבר הכי מגעיל שבעולם, הוא היה נענה בחיוב ללא צל של היסוס. זה מכבר, הוא החליט שהוא לא פוסל כל ייצוג. "כל אדם ראוי לייצוג משפטי של דני", הוא אהב לדבר על עצמו, לעתים, בגוף שלישי, "אם יש לו, כמובן, את האמצעים לממן את מה שדני ידרוש ממנו".
- "זה לא יגעיל אותך?", ביקש הרצל מרציאנו לדעת.
- "למה, לכסף שלך יש ריח?" השיב דני במהירות. "זאת הפרנסה שלי. אין לי קווים-אדומים. אני עושה כל מה שצריך בשביל הקליינטים שלי. בבוקר כשאני יוצא לעבודה אני משאיר את המצפון בבית".
- "אז יופי. בוא נתחיל לעבוד..."
- "נעשה - ונשמע", ניסה דני להתחכם בסגנון של בני-ישראל בעת יציאת מצרים, אבל מרציאנו כבר הפליג במחשבותיו למחוזות אחרים.
לא היה למרציאנו זמן להתחכמויות מן הסוג הזה. הוא גם לא בדיוק הבין למה דני מתכוון.
השכלתו הפורמאלית נגמרה עם סיום לימודיו - ככל שאפשר לכנות את מה שהוא עשה שם בתואר 'לימודים' - בבית הספר העממי. שמונה שנות לימוד - חלקן באותה כיתה, לאחר שהנהלת המוסד שבו הוא למד סירבה להעלות אותו בסוף השנה לכיתה גבוהה יותר - הספיקו למרציאנו כדי להבין שאת הלימוד האמיתי הוא צריך לעשות במקומות אחרים.
הוא לא האמין במוסדות-החינוך של הרשויות הממלכתיות.
הוא לא היה היחיד בשכונה שלו שסיים את חוק לימודיו מוקדם מילדים אחרים בני גילו. באותן שנים, דעת הקהל לא הייתה מודעת לפצצת-הזמן שמתפתחת בשכונות המרוחקות מן הפוקוס הציבורי.
לפי-שעה, די היה למרציאנו בכך שדני מקבל על עצמו לעשות למענו את מה שצריך, כדי לחלצו מן המצוקה הלא-צפויה שאליה הוא נקלע.