דברים התגלגלו לאוזניו של דני כמעט בזמן אמת, ולכן, במובן זה, פנייתו אליו של תנחום באותו הבוקר לא הייתה לגמרי מפתיעה. במובן מסוים, הוא גם ציפה לה - והוא גם שמח כשזו באה. את תכליתה הוא, עדיין, לא ידע, כמובן, בעת שתנחום צלצל, ורק העיתוי שלה, בשעת בוקר מוקדמת, קצת עיצבן אותו.
כך או כך, העובדה שמרציאנו נתפס כשברשותו מזוודה כלשהי פשטה כאש בשדה קוצים - ולא מעט עורכי-דין ידועים ביקשו לעצמם את התיק הזה. כל מי שהיה קצת מעורה בעולם-הפלילים האפלולי של תל אביב ידע שמרציאנו חושש, ובצדק, דווקא מאלה שמהם נגנבה המזוודה.
אף אחד, עדיין, לא ידע מה היה בה, במזוודה, אבל היה ברור לכל, שהיא מכילה משהו שהוא מאוד חשוב לאלה שמהם היא נגנבה. היו גם כאלה שהעריכו, שאלה שמהם נגנבה המזוודה ראו בעצם הגניבה עלבון שאין לעבור עליו בשתיקה. גם דני ידע, שבעולם הלא-נחמד הזה, עלבון מן הסוג הזה מזמין, כמעט תמיד, רצון לנקמה.
המשטרה, כנראה, פחות הדאיגה את מרציאנו, ואת זאת הבין, ללא-ספק, כל מי שהכיר אותו מקרוב. האפשרות שמישהו טמן לו פח אף היא התרוצצה בקרב יודעי-דבר, אולם אף אחד לא באמת ידע מה קרה שם במלון.
עם רשויות-החוק הרצל מרציאנו תמיד ידע להסתדר - בעיקר, בשנים האחרונות - ולכן מה שהיה הכי חשוב לו בשלב הזה, זה להעביר מסר למי שמהם נגנבה המזוודה.
הוא ביקש שהם ידעו שאין לו יד ורגל בגניבה, ושמישהו טמן לו פח בעזרת המזוודה הגנובה. איך מעבירים מסר כזה, מרציאנו לא ידע, אולם את התפקיד בעניין זה נטלו על עצמם יעלה ותנחום.
מרציאנו הבין שעליו לפעול במהירות. הוא למד מהר מאוד שמשהו מסריח במיוחד נפל עליו. הוא לא יכול היה לדעת למה כל זה קורה לו, אבל את זה, הוא הבטיח לעצמו, הוא יגלה מאוחר יותר.
ההסתבכות הפעם לא הייתה עם הרשויות הרשמיות, האנמיות במידה רבה, בעיניו, אלא עם מי שהם הרבה פחות סלחנים.
גם ליעלה לא היה כל ספק, שאחד מן הדברים שהכי דחוף לעשות, לאחר שרותי תישלח לארה"ב ביחד עם החבר המקועקע שלה, הוא ליצור קשר עם בעלי-המזוודה.
היא לא רצתה שיקרה, חלילה, אסון עוד לפני שהיא תספיק לנטרל את ה'פצצה' המשפטית. היא וברכה, אחותו המסורה של בעלה, עשו את הכל כדי לברר מי הם הבעלים של המזוודה - וכיצד אפשר ליצור עימם קשר.
מרציאנו ידע שהוא לא קשור לבעלי-המזוודה במאומה ושהוא בוודאי לא גנב מהם דבר, ולכן כאשר השוטרים שעצרו אותו הראו לו את תוכנה, היה ברור לו לחלוטין שמי שטמן לו פח איננו סתם איזה דג-רקק מעולם הפשע.
זה היה ברור, משום שכדי לטמון פח מן הסוג הזה צריך אמצעים שאין לאף דג-רקק, או אפילו לדג גדול מאוד, בעולם-הפשע.
מי שתכנן את כל האופרציה הזאת היה, ללא ספק, אחד שיש לו יכולות ארגוניות בלתי נגמרות. כדי לגנוב מזוודה כזאת, מלאה במזומנים, צריך הרבה מאוד מידע מודיעיני. גם היכולת להסתיר אותה בחדר שאליו אמור להגיע מי שאותו רוצים להפיל בפח, איננה עניין של מה בכך.
צריך, לפחות, שיתוף פעולה של אנשים במלון, כגון של מנהל-המשמרת, כדי שהאיש אותו רוצים למלכד יקבל בדיוק את החדר שבו הוטמנה המזוודה.
למרות זאת, ההנחה הרווחת בשוק-השמועות של כל אלה שלא הכירו את העובדות לאשורן הייתה, שאחד מחבריו הקרובים של מרציאנו החליט לפגוע בו מסיבה כלשהי. אותו כאילו-חבר חצה את הקווים, כדי לספר למשטרה היכן, ומתי, מרציאנו עומד להימצא בחדר מסוים בבית-מלון ביחד עם מזוודה כלשהי. רבים האמינו בתזה הזאת.
דני האמין בה קצת פחות.
לאחר שתנחום ביקר במשרדו, הוא האמין בה עוד הרבה פחות.
הניתוח שהוא עשה של העובדות הידועות לו הצביע דווקא על מעין-תכנון-על; על יצירת מלכודת למרציאנו כדי להתבונן במהלכיו לאחר מכן. פשוט קשה היה לדני להאמין שמרציאנו ינהג בחוסר זהירות כה נפשע. זה לא היה מרציאנו שדני הכיר.
אולם חוץ ממנו, אף אחד לא העלה בדעתו, שמי שמסתתר מאחורי כל המעצר המוזר הזה, הוא לאו-דווקא אחד שבגד במרציאנו, אלא מי שמבקש להעמיד את מרציאנו, וגם אחרים, אולי, במבחן, כדי לראות כיצד הוא, או האחרים, ינהגו. זה נשמע הזוי, וגם קצת לא-חוקי, אבל זה היה ההסבר היחיד שדני יכול היה להעלות בדעתו.
באותו שלב, שבו דני למד על חלק מפרטי הפרשה, גם מפיו של תנחום, מי שלא מיהר לנדב פרטים, הוא יכול היה רק לשער השערות.
למעשה, תנחום בכלל לא התלהב לדבר על נסיבות-המעצר, או על-כך שהוא עזב את החדר, לגמרי במקרה, דקות לפני שפרצו אליו השוטרים.
תנחום, למעשה, לא יכול היה לדעת פרטים על מה שהתרחש בחדר שבו נעצר מרציאנו. כל מה שהוא ידע בשלב זה הוא, מה שמזל לוגסי, עורכת-הדין הצעירה שנפגשה עם מרציאנו, סיפרה ליעלה.
ועל כך, הוא התבקש במפורש על-ידי יעלה שלא לדבר עם דני. הפנייה לדני הייתה לתכלית אחרת. אם היו פונים אל דני ומבקשים ממנו שייצג את מרציאנו אז היו גם משתפים אותו באותן פיסות-מידע שהיו ידועות באותו שלב, אולם לא לשם כך תנחום הגיע לדני.
מכאן, שדני נאלץ ללמוד פרטים רבים על הפרשייה בכוחות עצמו. תנחום תרם מעט מאוד בעניין זה. שניים-שלושה טלפונים שנעשו לאחר שתנחום עזב את משרדו, לימדו את דני מה שהוא לא למד מפי תנחום.
לדני היו מקורות משלו. גם בתוך היחידות הכי ממודרות במשטרה. בכל מקום היו אנשים שהיו אסירי-תודה על טיפול כזה או אחר בבן-משפחה תמורת שכר נמוך במיוחד.
בפרקליטות נטו לראות במצבים כאלה, שבהם עורך-דין ידוע מסייע לאיש מתוך המערכות הממלכתיות תמורת שכר צנוע, מעין מתן-שוחד; בבחינת 'שלח לחמך על פני המים...'
דני ראה את זה אחרת. הוא כינה את מה שהוא עשה, מעת לעת, 'תרומה לחברה'. גם לאיש-רשות, הוא טען, מותר שיהיה לו, או לקרוב-משפחתו, ייצוג הולם.
מה שכן, דני העריך בוודאות גמורה שמרציאנו חושש מאוד מאלה שמהם נגנבה המזוודה שנתפסה בחדרו; אחרת, לדעתו, לא הייתה נעשית הפנייה מן הסוג הנלוז הזה אליו. זה היה מהלך של ייאוש של מי שמרגיש מצוקה רבה שאין ביכולתו להשתחרר ממנה בדרכים לגיטימיות.
מישהו לחש על אוזנו של דני, שיכול להיות שהבעלים של המזוודה הם צ'צ'נים - אבל לא היה לו כל אימות לכך.
בקרב הקהילה הצ'צ'נית במדינת-ישראל לא היה לדני שום מודיע.
זאת הייתה קהילה סגורה. רבים מחבריה לא היו יהודים. אף אחד לא באמת ידע כיצד הם הגיעו ארצה. רוב-רובם של המהגרים מארצם, בעקבות המלחמה עקובת-הדם עם רוסיה שצבאה פלש לצ'צ'ניה, נחתו במינכן. אלה שהגיעו למדינת-ישראל, התגוררו בעיר קטנה ליד תל אביב.
השמועה אמרה שהם נולדו לנשים שנאנסו בידי חיילים רוסים. אימותיהם לא רצו בהם - ולכן הם נשלחו לכל קצוות העולם.
עובדה זאת, אם היא נכונה, יכולה הייתה להסביר הרבה מאכזריותם; וגם את השנאה שהם רחשו לכל גורם רשמי.
ייתכן שלמרציאנו כבר נאמר בידי החוקרים של בזל"ת, המחלקה לתפקידים מיוחדים, מי שאנשיה עצרו אותו, שהמזוודה שייכת לצ'צ'נים, ולכן הוא כל-כך נלחץ, אבל דני לא ידע בוודאות דבר בעניין זה.
מה שכן, וזאת הייתה הערכה סבירה, אם מישהו ביקש להלחיץ את מרציאנו, זאת הייתה הדרך הכי טובה לעשות זאת; כלומר, להלך עליו אימים באמצעות טפטוף העובדה שהמזוודה שייכת לקהילה הצ'צ'נית.
כך או כך, בין אם הייתה זאת מלכודת, מתוכננת בקפידה רבה מראש, ובין אם לאו, תנחום לא יכול היה, או לא רצה, לתרום הרבה בעניין זה.
מרציאנו בוודאי ידע את האמת.
ומה שעוד היה גלוי למדי מתוך ביקורו של תנחום הוא, שהוא מאוד אוהב את הסיטואציה שאליה הוא נקלע ושהוא מוכן לשבור כמה כללים של ברזל; גם לאיים על דני וגם לנסות ולאיים, באמצעות דני, על שופט.
את כל זאת יכול היה דני לסכם לעצמו; כלומר, שמרציאנו בהחלט רשאי היה להרגיש את עצמו ממולכד על לא-עוול בכפו, אם באמת לא היה לו כל קשר לגניבת המזוודה. עם זאת, זה לא יכול היה, לדעתו של דני, להיות ההסבר היחיד לכך שאדם כה שקול וקר-רוח כמו מרציאנו מאבד עד כדי-כך את עשתונותיו.
גם לנסות להועיל לעצמו בדרך כל-כך מלאה חתחתים וגם, למעשה, להכין מראש, להתרשמותו של דני, את הדרך להיחלצות, מלאת-הבורות, כדי לענות על הסתבכות-אפשרית, כה לא-צפויה.
וזה מה שהכי הפריע לדני; העובדה שמרציאנו קיים מעקבים אחריו מתוך מחשבה, שייתכן שיום אחד הוא יצטרך ללחוץ עליו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות.
הוא גם חשב עתה, בעגמומיות לא-מעטה, על המלכודת שטמנו לו אלה שסיבכו אותו עם רותי. גם זה היה פרי תכנון מוקם - מוקפד ביותר.
רק מוח מעוות יכול היה לגלגל אותו למערכת כזאת של יחסים שהובילה אותו לסייע ברכישת סמים שעתה נמצאים בדרכם לארה"ב.
