יותם ראובני מעיד על עצמו ששירה היא בעיקר עניין לאיש צעיר, כי שירה היא נעורים, ונעורים היא שירה. בקובץ שלפנינו מופיעים בעיקר שירים שראו אור באמת בתחילת דרכו כיוצר, אך גם שירים מאוחרים יותר, בתקופה שהפך לפרוזאיקון מוערך מאוד על-ידי הביקורת.
על הקובץ כולו שורה תוגה גדולה על היעדר ישועה, על הבהלה השורה על העולם, על השעמום, על המאבק חסר התקווה עם הזמן החולף, על וודאות אובדן היופי, על קנאות שווא, על האל שאיננו מרפה מהאדם, על הבדידות, על הצעדה הבלתי נמנעת לקראת המוות. גשם התוגה היורד בעולם משתלב יפה עם גשם הטילים שנפלו על הארץ במלחמת המפרץ, כשכל האוכלוסייה התכנסה בחדרים אטומים ועטתה מסכות גז.
הכתיבה בספר זה מאוד לירית, אך נקודות האחיזה הביוגרפיות אינן רבות, בעיקר מוזכרת הָאֵם שמתה מסרטן כשהוא היה רק בן שש. מוטיב זה חוזר מספר פעמים בקובץ, כי מדובר באמת באירוע טראומטי שלא יכולה להיות לו ארוכה.
אם בכתביו הראשונים של יותם ראובני הופגנה אהבת גברים ("בעד ההזיה", 1978), הרי שבקובץ זה היא רק נרמזת, וכמעט שולית (עמ' 134, 140, 154, 161). יותם ראובני מודה בראיון לרפי וייכרט שהשפיעו עליו פרוסט, דוסטוייבסקי, פוקנר ופנחס שדה (עמ' 171), אבל מכל הארבעה רק פנחס שדה מוזכר בשיריו (עמ' 140-138). מלבדו מוקדשים שירים לדליה רביקוביץ', דן מירון, אדם ברוך, עמוס גוטמן (עמ' 161, 162, 163). יותם ראובני איננו מזכיר את בקט כמקור השראה, אבל השיר "ציפייה" מרמז על קיומה של השראה זאת:
אני מחכה. כל הזמן אני מחכה
אני מחכה שיירד גשם
ואחר כך אני מחכה
שיהיה יפה.
אני מחכה לקפה
אני מחכה לשינה
בוא קראתי לילד ותראה
איך אני מחכה. (עמ' 110)
החיים הם הַמְתָנָה ארוכה, והשתוקקות לרגע הבא, כפי שמשתמע מ"פאוסט" של גיטה, וכאשר מגיע רגע קסום - הוא בדרך הטבע חומק מאיתנו:
השעה הכי יפה
ישבנו בשקט וידענו
כי זאת השעה הכי יפה שידענו
השעה הכי יפה שנדע
ישבנו וראינו איך חומקת לנו
השעה הכי יפה שידענו
השעה הכי יפה שנדע.
ישבנו וראינו וידענו.
כזכור, יותם ראובני מזהה את השירה עם הנעורים, ואת הנעורים עם השירה, אך מה לעשות - הנעורים הולכים וכלים, ועל הרוב בבזבוז משווע:
איך אתה מבזבז אותנו אומרים הנעורים
ומסתכלים עליי במבט חומד
מסתכלים ויוצאים.
דיווח מתוך התרחשות (עמ' 28) הנעורים חולפים כפי שחולפים החיים כולם:
צריך להסתכל במשהו קבוע
כדי להבין מה זאת אומרת שהחיים
חולפים. אתה מבין מה אני מתכוון.
סופרמרקט באבן גבירול (עמ' 56) לאביו של המשורר יש תשובה מוחצת על תלונתו בדבר אובדן הנעורים (המזכירה את תלונתו של ביאליק ב"הכניסיני תחת כנפך"):
למה אתה מטריח את כולם בעניין נעוריך.
כאן לא אמריקה.
כאן עובדים
מותרות שכאלה. לבכות את קץ נעוריך.
מה היה טוב כל כך בנעוריך
עד שאתה בוכה
על כי חלפו.
לא ידעת עברית, היית פליט
צחקו לך.
שש שיחות עם אבי (א', ד', עמ' 85-84) כידוע, יותם ראובני עלה לארץ בגיל חמש-עשרה, גיל פרובלמטי למדיי "להחליף דיסקט", ללמוד שפה חדשה, שבמקרה דנן הוא עשה זאת במהירות הבזק, והצליח ליצור בה יצירות מופת.
למרות הייאוש שמעורר הסוף הכפוי על כולנו (שירים רבים בקובץ מביאים תזכורת זאת) - יש לאדם כמה נחמות, והעיקרית שבהן היא היכולת לחשוב, להתבטא, לבטא את הכאב ואת השמחה:
ואפשר בלי סיגריות
ואפשר בלי חברים
ואפשר בלי שלווה
ואפשר עם הפרעות של נושים
ואפשר בלי ספרים, לפעמים
אפשר בלי שינה, בלי אהבה. אבל
אי-אפשר בלי להגיד את זה
בשום אופן אי-אפשר בלי להגיד את זה.
אי-אפשר בלי להגיד (עמ'115) ספר השירים של יותם ראובני משאיר רושם חזק על הקורא, מושך אותו אל מחוזות ההגות והרגש ומעניק חוויה אסתטית שובת לב.
על "שירים: 2012-1970" מאת יותם ראובני, קשב לשירה, 2013, 172 עמ'