במרכז ליל הסדר ניצבים להם ארבעה בנים: אחד רשע, אחד חכם, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבעתם מייצגים ארבעה תפיסות ביהדות. כל אחד מהם, בכל דור ודור, משתנה בהתאם למציאות העכשווית ומקבל ממד אקטואלי.
נכון להיום, הבן הרשע, הוא אותו צורר מאירן, שמאיים על מדינת ישראל, לכלותה. הוא שואל, כמו שרק הוא יודע, מה אתם עושים פה? למה באתם לכאן? ואנו, אנחנו צריכים להסביר לו, בצורה שהוא מבין, מה אנחנו עושים פה, ומה זה חופש לעומת דיקטטורה חסרת מעצורים.
אחריו מגיע לו הבן החכם. הבן המתחכם, הפוליטיקאי. הוא מסביר איך לעניים, לחולים ולזקנים, לא כדאי לתת יותר כסף ממה שהם כבר מקבלים, מפני שזה מספיק להם. הוא מסביר בצורה מפולפלת איך מנהג "קמחא דפסחא" שלפני הפסח, פותר את מצוקתם ההולכת וגוברת, של הנזקקים, ולכן אין להעניק להם את קצבאותיהם. לניצולי השואה מגיעים סכומים פעוטים, ולנכים ולבעלי מוגבלויות, מגיע סכום סמלי. זה חכם, הוא יאמר לך, ככה זה מציל את הכלכלה הישראלית.
ואז, נכנס הבן שאיננו יודע לשאול, האחראי על ההסברה הלאומית. ההסברה הישראלית, שנעלמה לה, ואיננה יודעת לשאול את השאלות הנכונות, אלו שיסבירו לעולם, מדוע אנו עושים את מעשינו. לא לחינם, נתפסים אנו לעיתים כצד הרע, מפני שאיננו מטיבים לשלוח את ההסברה הישראלית, שתיטיב ותועיל לנו אל העולם, בכדי לשאול אותם את השאלות הנוקבות, אלו שיסבירו את מעשינו.
אחרון הבנים, התם, מסמל את התמימות של כולנו. את שישים שנותיה הראשונות, של מדינה קטנה שעדיין נלחמת על קיומה. תמימות הנעורים הזו, של מדינה בת עשרות שנים בלבד לעומת מדינות ומעצמות גדולות פי כמה בשנים ובשטח. אנחנו, כמדינה שזה עתה עלתה על בימת ההיסטוריה, מתמרנים בתמימות שאיננה מנוסת כל צורכה, בפעולותיו של העולם, ומנסים ללמוד מהם, על מדינתנו.
ארבע התופעות הללו, שמסמלים ארבעת הבנים בהגדה, הם השתקפותנו כחברה, בשנה העכשווית. עלינו להסב בליל הסדר, לחשוב עליהן, ולהבין שבשנה הבאה, עלינו לדאוג שהם ייעלמו.