מה עושה לצעירים הבאים לישראל התחושה כי צבע העור שלהם "אינו מתאים" או אפילו "אינו רצוי" בחברה הקולטת אותם? תיאטרון בית לסין. ההצגה 'אנדה'. אם לא ראיתם - רוצו לראות. אחד המבקרים תיאר אותה כאחת מחמש ההצגות הטובות שראה בימי חייו. לא פחות. ההצגה מתארת את מה שהתרחש מאחורי הקלעים בעת בחירת העדים במשפט אייכמן. השחקן מיכה סלקטר, משחק את דמותו של נוחי, פרקליט צעיר במשרד המשפטים המתעקש על כך שאנדה, ניצולת שואה שעברה ניסויים רפואיים על גופה בביתן 10 באושוויץ, תעיד במשפט.
הממסד הבן-גוריוני מסרב לתת לה להעיד משום שהיא צולמה כשהיא מוחה מול הכנסת בהפגנה המפורסמת כנגד השילומים מגרמניה. אינני יודע אם המחזה, שכותבו זכה בפרס השנה לתיאטרון, מבוסס על עובדות היסטוריות. אני נתפשתי חזק לסיפור חייו של הפרקליט הצעיר ששינה את שמו מנחום ויינשטוק לנוחי כרמי. במהלך המפגש עם אנדה וסיפור חייה הקשה, הוא נשבר וחושף בפניה את תחושותיו כילד ניצול שואה שהגיע לבדו לארץ בהיותו בן שבע ונקלט בקיבוץ. הוא מתאר איך התבייש במוצאו ובצבע עורו הלבן יחסית לצברים הקיבוצניקים. "לבן מדי". כיצד הגיב כאשר אביו הגיע לארץ כמה שנים אחר-כך. הוא התבייש בו והתנכר אליו. אחד השיאים בהצגה הוא רגע השבירה והחיבור מחדש בין האבא לבן.
יום ראשון השבוע. יום עיון לאנשי מקצוע שמקיים ארגון ידידים, בעיר נתניה, בנושא הטיפול בנוער עולה מאתיופיה שעבר על החוק. המרצה, ד"ר מלכה שבתאי, מתארת את המעבר בין היחס של החברה הקולטת בישראל לעולים. מאמון ביכולתם ללמוד, להתקדם ולהגיע רחוק ועד לשבר שהתחולל מספר שנים אחר-כך כאשר הנוער העולה מאתיופיה נתפש כנוער מועד לנשירה מבתי ספר ולפשיעה. סוגיית צבע העור עלתה בדיון: הגישה של החברה הקולטת השפיעה מאוד על תחושת הנקלטים - צבע העור שלהם כהה מדי.
יש הבדלים רבים בין היחס של הצברים בשנותיה הראשונות של המדינה לניצולי השואה והיחס של החברה הישראלית לעולי אתיופיה. אבל אי-אפשר להתעלם מההשפעות העמוקות, ארוכות הטווח, על שתי אוכלוסיות שמרגישות שצבע העור לא מתאים לצבע העור ה"רצוי" בחברה הקולטת אותם במדינה. ניצולי שואה רבים הרגישו שצבע העור שלהם "לבן מדי", הם התביישו במוצאם ובהוריהם, ורבים מהם שינו את שמם לשם ישראלי בניסיון להקל את הכניסה שלהם לחברה הישראלית. כיום חיים בינינו אחים שחומי עור שעוברים תהליך דומה. הבושה בצבע העור, הבושה בהורים, שינוי השם. יש כאן תהליך עומק שקשור לנרטיב של הסיפור הנבנה של החברה הישראלית, אבל יותר מכך הוא משפיע על חייהם של אלפי ילדים, בני נוער ומשפחות בישראל.
בעומק הדברים, רבים מאיתנו, כנראה, עוד לא השתחררו מההתייחסות לאנשים על-פי צבע העור. ממש כמו בצבעי טמבור, צריך להיות אמן דגול על-מנת להרכיב את הצבע ה"ישראלי" הרצוי... זאת, אולי, "אחת הבשורות הגדולות שאני רואה בארגון "ידידים": הצגת מודל קליטה שונה בכל הקשור לעולי אתיופיה בפרט ולשאר העולים בכלל. חינוך של הדור הצעיר במדינה לגישה חברתית שונה. גישה מקבלת, מעצימה, מעניקה ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות לכל העולים באשר הם ללא הבדל צבע או ארץ מוצא".
החייל הצעיר במדים של גולני, חניך של התוכנית לליווי נוער עובר חוק, סיפר ביום העיון איך הפך מעבריין שהרגיש דחוי לנער שמתגייס ונלחם על זכותו להתקבל כלוחם בגולני. הרבה בזכות החונך שלו והרכזת שלו מ"ידידים" שלא ויתרו וחיזרו אחריו במרץ עד שרכשו את אמונו. הוכחה לכך שמשהו חדש וטוב צומח במדינת ישראל. יותר ידידותי, אנושי וחזק מסטיגמות המוטבעות באנשים אך ורק בשל צבע העור.
רוצו לראות את ההצגה, המשחק שם נהדר. הצטרפו אלינו, ל"ידידים", כדי להיות שותפים לשינוי כללי המשחק.
ארגון ידידים
ארגון ידידים פועל החל משנת 1991 בקרב ילדים ובני נוער עולים חדשים ובסיכון. ידידים הינו ארגון מתנדבים ארצי שהוקם במטרה לפעול למען הנוער והחברה בישראל. כיום מהווה ארגון ידידים את אחת העמותות הגדולות בישראל לסיוע ולתמיכה לבני נוער וילדים עולים וילדים ונוער בסיכון, הארגון מסייע ותומך בכל שנה בכ-6,000 ילדים ובני נוער ברחבי הארץ באמצעות צוות המורכב מכ-3,500 מתנדבים (סטודנטים ובני נוער) וכ-170 רכזים יישוביים.