פרשת הטעם הרע במשקאות הקלים מפחידה אותי הרבה יותר מהפצצה האירנית.
תמיד ידעתי שאם אקנה בדוכן אלמוני בשוק מוצר אנונימי שיוצר אולי באיזו חצר אחורית בעזה, כמוני כמי שמהמר על חייו. אך כאשר אני קונה תוצרת מוכרת, כך חשבתי, אין שום ספק כי אף אריזה אחת לא תעזוב את שערי המפעל בטרם מערכת קפדנית של בקרת איכות תוודא כי יש בה בדיוק - ואך ורק - כל מה שצריך להיות בה. והנה מסתבר - וכלל לא משנה מה מידת חומרתה של הבעיה הנוכחית - שייתכן שאפילו במפעל מוכר "בקרת האיכות" האמיתית היחידה תהיה אנחנו.
הפצצה האירנית היא מפחידה, היא סכנת חיים, אבל היא סכנה עתידית. ואילו מזון - שימורים, חטיפים, משקאות - אני וילדיי צורכים יום-יום. נוכח השלב בו התגלתה התקלה הנוכחית, אני חושב לעצמי בצמרמורת: ואיך אדע עכשיו בפותחי למשל קופסת טונה, כי בתהליך הייצור לא השתרבב אל תוכה, למשל, רעל עכברים, מבלי שאיש יידע על כך בטרם אלפי ורבבות קופסאות תהיינה כבר למכירה על המדפים?