ב-500 מילים כותב
עקיבא אלדר את משנתו הביקורתית על כך שאנו עוזרים לנפגעי אסון הטבע בהאיטי ואיננו מסייעים לתושבי רצועת עזה ("אזור אסון שעה מת"א", הארץ, 18 בינואר 2010). אלדר מונה את כל פשעינו אחד לאחד: העוני השורר ברצועה, הנכים המסתובבים ברחובות, התינוקות הישנים בהריסות בתים בעזה, חולי העיניים שאינם מטופלים, ועוד ועוד "פשעי" ישראל. בכל מאות המילים מצא אלדר תשע מילים בלבד: "נכון שהמליציות של האיטי אינן משגרות רקטות לעבר ישראל" לתיאור הסיבה שמבחינתו אינה סיבה.
מידת הרחמים על תושבי עזה הסובלים מוחקת לחלוטין אצל אלדר שבע שנים של סבל מתמשך מיישובי עוטף עזה, מטחי רקטות ופצמ"רים שפגעו במאות אנשים ובאלפים נוספים הנושאים בלבם את הטראומה. צריך שוב להזכיר את שירו של אלתרמן "ערכן של הטרדות" משנת 1955, במיוחד לעיתונאים יושבי גוש דן ובנותיו.
ככה זה כשעיתונאי מחליט לתקוף תוך התעלמות מדהימה מהסיבה שאותה הוא כותב בעצמו בתשע מילים. ובעצם, מה חשיבות יש לעובדות כאשר המטרה סומנה מראש?