יום המילואים שחל השבוע הזכיר לכולנו את האנשים שעומדים מאחורי הקיום היומיומי שלנו, ולא מקבלים את היחס והתנאים המגיעים להם מהמדינה.
מדינת ישראל, מה לעשות, היא מדינה הנמצאת באיום ביטחוני מתמיד. רצוי שנזכור לא רק היום את אותם אנשים שעוזבים את הכל ברגע אחד - את העבודה, המשפחה, הילדים - ורצים לשמור עלינו, האזרחים הפשוטים. מנגד גם ראוי לזכור את כל אותם משתמטים ואינטרסנטים שלא יודעים תרומה למדינה מהי, את אותם חלקים בחברה שמלכתחילה פוסלים כל תרומה למדינה בשום צורה - לא בצורת שירות לאומי ולא בצורת התנדבות. המצב האבסורדי הזה, בו מי שאינו תורם נהנה מאותן זכויות של מי שתורם, חייב להיפסק.
על המדינה לפתח תנאים מפליגים ומענקים מוגדלים להם יזכו כל אותם טובי בנינו ובנותינו שנכונים להתייצב בכל קריאה, הכל למען הגנה ושמירת המדינה. יש לצ'פר את אותם מתנדבים ולעזור בהפסדים הכלכליים שנוצרים להם בעקבות שירות המילואים. אולי אז יראו אותם מתייצבים שכן, יש מי שמעריך את פועלם היומיומי, ושבסופו של דבר, לתרום למדינה זה לא אומר במקביל להפסיד בתחומים אחרים. מעבר לכך, יש כמובן לחוקק חוקים מחמירים נגד מי שמפלים עובדים, או פוסלים קבלתם בשל התייצבותם למילואים במהלך השנה. על המוסדות האקדמיים ליצור תוכניות מיוחדות העוזרות לחיילי המילואים להשלים את הפערים הלימודיים שנוצרו במהלך שירותם.
מעל הכל - יש להפוך את המושג שירות מילואים לזכות ולא לחובה, למשהו שהמשרתים בו יהיו גאים לספר על אודותיו בראש חוצות, שהגנה ושמירה על המדינה שלנו הן כבוד וגאוות יחידה.