תקציב המדינה שעבר השבוע בממשלה הוצג בעיתונים כתוספת או קיצוץ של אחוזים לתקציב המשרדים השונים. במהות קיבלנו רק כותרות ומשפטים מחוזיים כמו תוספת לחינוך, לנושאים חברתיים וכדומה.
לא פורסמו פרטים על מה תושקע התוספת בחינוך, או בכל נושא אחר וזאת למה? כי אם לא מגדירים תוכנית, אין יעדים, אין הבטחות ולא צריך לקיים. אפשר לקחת את תוספות התקציב לקיים הסכמים קואליציוניים, להשקיע בישיבות, לתת 1.5 מיליארד שקל לתקציב ועדת הכספים ועוד סעיפים שונים ומשונים הנסתרים מעיניי הציבור.
לזכותם של הפרשנים הכלכליים יאמר שהם לא אכלו את הלוקש ופרסמו את דעתם על התקציב הבעייתי, בעיקר על מה שהוא לא עושה. אבל הכותרות מובלות על-ידי היחצנים ודוברי הארגונים.
תלונתו של לדור על התקשורת שמשתרתת אינטרסים, נובעת מתופעה שלפעמים לכתבים מופנים שני אינטרסים, ולא תמיד האינטרס של הפרקליטות הוא הגובר, האינטרס של הציבור להצגת נתוני אמת גובר רק בדמגוגיה של התקשורת.
הדרך לתקן את המעוות, גם על-ידי הרשויות הוא שקיפות. ברגע שתוגדר שיטה שבה פורסים את כל הסעיפים הקטנים של התקציב לציבור, וברגע שהכתבים לא יקבלו הדלפות מחומר החקירה אלא את התמונה בצורה גלויה ברגע שנכון להפיץ אותה. ישבו מומחים ויביעו דעה מקצועית על סמך נתונים. יהיה דיון אמיתי בין מומחים על ניתוח הנתונים והציבור יקבל כלים לשפוט את התמונה.
כל זמן שכל כתב הוא למעשה מדברר שהופך להיות פרשן לרגע אין תקנה להתנהלות שילטון תקשורת. הבעיה של ישראל אם כך היא לא הון שלטון, אלא שלטון תקשורת.
תקנו אותי אם אני טועה.