אצילת סמכויות

אצילת סמכויות פירושה העברת סמכויות מצד הגורם המוסמך לגורם מתחתיו בהיררכיה כאשר הסמכות עדיין נותרת אצל הגורם המאציל. עם זאת, לא ניתן לאצול סמכויות שנית. אצילת הסמכויות יכולה להיות חלקית או מלאה אך במידה והיא מלאה – חלה חובת פרסום ברשומות בנוגע לאצילה (בג"צ 6741/99 ארנון יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673). גורם מנהלי רשאי לאצול סמכויות אך ורק בהינתן סמכות חוקית לכך, אולם הסמכות יכולה להשתמע מן החוק, בהתחשב בטיב הסמכות, היקף שיקול הדעת אשר נדרש להפעלתה, והשפעת הפעלת הסמכות על צדדים שלישיים. ככל שהפעלת הסמכות מורכבת יותר ומצריכה שיקול דעת נרחב יותר וככל שלעצם הפעלתה השפכה ניכרת יותר על זכויות האדם, כך הנטייה תהא לצמצם אצילה (בג"צ 3709,2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו (1) 41). אצילת סמכויות תהא מותרת גם בלא היתר מפורש או משתמע בחוק כאשר הסמכות מואצלת באופן כללי לגוף מסוים, והוא, בתוכו, עורך את החלוקה הפנימית של סמכויות ותפקידים (המוסד לביטוח לאומי פועל כך). אצילה שכזו תהא מותרת בלא היתר מפורש גם במקרה וטיב הסמכות המואצלת היא טכנית באופייה ("היעזרות"), או כאשר עסקינן ב'סמכות עזר' (לדוגמא: פקיד רישוי רשאי לקבוע פרמרטים למתן רישיון לרכב). עם זאת, יש וההבדלים בין 'אצילת סמכויות' לבין 'היעזרות' הינם סמנטים בלבד, וקרה כבר שאצילת סמכויות הוכשרה כאשר כונתה "היעזרות" (ראה: בג"צ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג (2) 501).

סעיף 33 לחוק יסוד הממשלה מאפשר אצילת סמכויות של הממשלה לשרים (סעיף קטן א), למעט כאשר עסקינן ב'סמכות השיורית של הממשלה' (לפי סעיף 32 לחוק היסוד). העברת סמכות מרשות לרשות מעוגנת בסעיף 31(ב) לחוק יסוד הממשלה, ולפיו הממשלה יכולה לנייד סמכויות בין השרים, כל עוד ישנה הוראה מפורשת בחוק המסמיך אשר תאפשר העברה שכזו. העברת סמכויות הינה סוג של 'אצילה אופקית'. שר רשאי לאצול סמכותו לעובד ציבור (סעיף קטן ג), למעט כאשר עסקינן בסמכות התקנת התקנות. שר אינו רשאי לאצול סמכותו למי שאינו עובד ציבור. אם מדובר בסמכות שהואצלה לו מן הממשלה הוא רשאי לאצול סמכות זו לעובד ציבור אך ורק בהסכמת הממשלה. סעיף 34 לחוק יסוד הממשלה מאפשר לשר הממונה על ביצועו של חוק ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעל אופי שיפוטי, הנתונה על-פי חוק לעובד מדינה. במצב כזה עובד המדינה יאבד את הסמכות.

בבג"צ 39/82 הנפלינג נ' ראש עיריית אשדוד, פ"ד לו (2) 537 נפסק כי לא ניתן לאצול סמכות לגורמים פרטיים, שכן, אלו אינם נתונים למרותם של כללי האתיקה אשר מחייבים עובדי ציבור, ומצויים בניגוד עניינים: באותה פרשה מינה ראש עיריית אשדוד אזרחים פרטיים כפקחים, הגם שלאזרחים אלו – כבעלי עסקים משלהם, היה אינטרס ליתן דוחות למתחריהם. נפסק שם כי: "אין זה מתקבל על הדעת, כי סמכויות סטטוטוריות יוענקו לאדם פרטי, שאיננו משרת במערכת שכוננה על-פי דין או שאינו חלק ממערכת שלטונית מוגדרת... כאשר כל זיקתו אל הרשות היא כתב המינוי שבידיו, מבלי שהוא חב חובה כלשהי כלפי הרשות, ומבלי שזו יכולה להפעיל כלפיו את מרותה". דברים ברוח דומה נקבעו גם בבג"צ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות, פ"ד נח (5) 202: נפסק שם כי אין לאצול סמכות הדורשת שיקול דעת שלטוני לגורמים פרטיים: "עצם הפקדת הסמכות בידי גורם פרטי אשר לו אינטרס כלכלי 'להפגין פעילות' יש בה ניגוד עניינים מובנה וסכנה כי חתולים יומתו שלא כצורך".