לגודסמיד-דרונדה הייתה השפעה אדירה על התנועה הציונית והקמתה של מדינת ישראל. שתי דוגמאות: בשנת פרסום הכרך הראשון של הרומן, נבחר ארתור ג'יימס בלפור לפרלמנט הבריטי, מטעם המפלגה השמרנית. הרומן עשה עליו רושם עז. בשנת פרסום הכרך הרביעי ב-1876, הוא נפגש עם הסופרת. באותה שנה כתבה אליוט למחברת הספר "אוהל הדוד תום", הארייט ביצר סטאו, על המניע לכתיבת "דניאל דרונדה": "אנו, העם המערבי, שחונכנו על ברכי הנצרות, חייבים חוב מיוחד לעברים, בין אם נכיר בכך, ובין לא – בתחום הדתי והמוסרי". בזכרונותיו כתב בלפור ש"הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בעל ישוער ליהדות". בהיותו ראש ממשלה בשנת 1903 הציע שר החוץ שלו להרצל לכונן אוטונומיה יהודית בצפון סיני, ומשהדבר לא הסתייע בגלל מחסור במים, והתנגדות מושל מצרים להפנות לשם את מי הנילוס, הציע את אוגנדה. ב-1917 פרסם בלפור, בהיותו שר החוץ, את "הצהרת בלפור", שהכירה בזכות העם היהודי על ארץ ישראל. בזכרונותיו כתב על ההצהרה: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".
אליעזר בן יהודה, מחיה הדיבור העברי בארץ ישראל, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, שהיה בן למשפחה חרדית, הודה כי הרומן "דניאל דרונדה" הוא שהפך אותו לציוני והניע אותו לעלות לארץ ישראל. על כל החוקרים מקובל כי לשון משותפת היא תנאי הכרחי לקיום לאומיות.
ברומן מסביר דניאל דרונדה לאהובתו האנגלייה, גואנדולין, את משימת חייו הציונית, שבגינהּ הוא עוזב אותה, לאחר שנודע לו כי הוא יהודי: "ראשית דבר עלי לנסוע אל ארץ הקדם לראות את שלום אַחי ובני עמי המפוזרים בין הגויים אשר שם", ענה דרונדה, וישמח בלבו כי ימצא דברים לדבּר אליה, אשר לא יגעו אל נפשה ואל בשרה להכאיב לה – "הרעיון אשר לקח את לבי הוא הרעיון אשר אומר להציב יד לעמי להיות לו נחלה בקרב הארץ, לעשות את עמי לעם בין הגויים אשר על סביבותיו, לכונן לו מדינה מיוחדת ומובדלת לו, כמדינה אשר לבני אנגליה, המפוזרים גם הם בין כל הגויים אשר על פני האדמה. זה הוא הרעיון אשר היֹה יהיה לי עתה לחובה לעשות אותה, ואנכי נכון לבי לעשותה, ולוּ מִצְער תהיה ראשיתי; נכון לבי להקדיש לה את כל ימי חיי, ולוּ גם לא אעשה דבר בלתי אם אשפוך מרוחי על אנשים כמוני, להתעורר גם הם כמוני, ולצאת גם הם אל המערכה כמוני, והתעוררו מכל העֲבָרים, איש איש מקצהו, והייתה ההתעוררות בקרב פינות כל העם".
לסופרת ברור שהציונות תגרור מלחמה. את מסקנתה היא פורשת בחזון רוחה של גואנדולין: "והנה קמו הדורות החדשים אשר לא יוסיפו עוד ללכת על דרכם במנוחה ובנחת, ורק בשאון ובקול המולה, במרוצה ובחיפזון ילכו, כי היו לאנשי צבא אשר בסופה ובסערה דרכם, להגן על ארצם ועל אחיהם, או אשר ילחמו איש באחיו, לאכול איש את בשר רעהו ולמחוץ בן את קדקוד אביו, והייתה הארץ לחרדת אלוהים; וקמו האבות אשר שערת ראשם תכסה שיבה וביקשו את גופות בניהם הצעירים אשר נפלו חללים במלחמה, ועלמות צעירות ורכות תשכחנה את יפיָן ואת חִנָּן, וקמו להפקיע פתילים ולעשות פקיעים, לשום אותם על הפצעים ועל המכות הטריות אשר לשבר-יד או לשבר-רגל, לרפא את אחיהם הפצועים ולהביא מזור לחתניהם המוּכים המושלכים על פני השדות. אז תעבור רוח על הארץ, והאנשים הרואים ההם יאמינו לראות את כבוד אלוהים, עין בעין ופנים אל פנים, תחת אשר עד כה רק את שמו ידעו ורק בשפתם כבדוהו, והנה כּדַבֵּר המשורר העברי כן הוא, כי 'שם עבים רכובו' והוא 'מהלך על-כנפי רוח' עד אשר 'הרים יעשׁנוּ ומוסדי ארץ ירגזו' מפני כבוד אלוהים אשר קם 'לערוץ ארץ'. ויש אשר תִשח לארץ צדקה מפני הרשעה אשר גברה, ויש אשר הצדיקים והישרים על צוואר ירדפו והיו לקלס ולבוז בעודם חיים, ובמותם לא ירד מלאך אלוהים לשים את הנזר בראשם ואת שרביט הזהב בידם; והיה בעת ההוא ונכנעה כל נפש מפני כבוד האלוהים המלא את כל הארץ, וגם האנשים אשר היו פוחזים כמים יחזו לפתע פתאום את כל ההדר ואת כל הגאון אשר על סביבותיהם, והיו מעשי האדם ומלחמותיו קדושים בעיניהם, ומלוא רוחב הארץ תהיה להם לאש-דת אשר מרפא ונחמה בכנפיה, לא רק לאיש היחיד כי אם לשבטי בני האדם יחד כולם".
זאת הייתה גם המסקנה של אלברט גולדסמיד, של מרקו ברוך ושל זאב ז'בוטינסקי. היא הבסיס לציונות האסטרטגית שכונן ז'בוטינסקי, ולתורת הביטחון שלו. לשם הגשמת תפיסותיו, לחולל את המהפכה העברית, הקדיש ז'בוטינסקי את רוב חייו.
___________________________
בשבוע הבא: אלברט גולדסמיד פעל לקליטת פליטים יהודים באנגליה שברחו מהפוגרומים ברוסיה ויסד את הענף הבריטי של אגודת "חיבת ציון"; האיום העיקרי על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הוא ביטחוני; יחסי גולדסמיד–הרצל; אפשרות שגולדסמיד יפקד על הכוח הטורקי בארץ ישראל; תוכנית אל-עריש; תוכנית אוגנדה.