רצח הנזירות והתעללות בגוויותיהן בסן סימון

לאחר ההתקפה הסיבובית של בן פורת ופקודיו על מנזר סן סימון, רבין פקד על טבנקין לתקוף את קטמון בלילה שבין 29 ל-30 באפריל, וטבנקין, מותש ומדוכדך, לא שינה מעיקרה את התוכנית שנכשלה יומיים לפני-כן, אף שאפשר היה להבין שהערבים יתגברו את כוחותיהם בגזרת מנזר סן-סימון אחרי ההתקפה. רק שלושה שינויים לא-משמעותיים הכניס טבנקין בתוכנית המקורית: מחלקה בפיקודו של יצחק אשכנזי תתקוף ותשמיד את עמדות המקלעים של הערבים; המחלקה המסייעת של הגדוד, בפיקודו של דב חקלאי, תפציץ את המנזר וסביבתו במרגמות 3 אינטש, ותירה עליו במקלעים בינוניים משכונת בית-וגן, והכוח שיתקוף את הבסיס העירקי סמוך למנזר יהיה כפול בגודלו – שתי פלוגות.¹ "ידענו שמחכים לנו", העיד יגאל נאור. והעיד אליהו סלע, מפקד הכוח שתקף את אזור המנזר: "ההתקפה השנייה. אותה תוכנית כמו הראשונה". אורי בן-ארי כתב בספרו, שבקבוצת הפקודות לפני היציאה לקטמון אמר טבנקין: "בדקתי מחדש את כל האופציות של תוכנית כיבוש מתחם המנזר, והגעתי למסקנה כי עלינו לחזור בדיוק ובשלמות על תוכנית ההתקפה, כפי שניסינו לבצע אותה לפני יומיים ונכשלנו ... בהבדל אחד: הפעם עלינו לעשות זאת יותר טוב". יוסף עמי, מפקד החבל: "הושגה הבטחה מהבריטים שלא יתערבו בלחימה, בתנאי שלא נפתח באש על קוויהם, ולא ייפגע חייל בריטי".² חטיבת "עציוני" הקצתה לפעולה את גדוד החי"ש "מוריה", אך רבין וטבנקין לא הועידו תפקיד כלשהו ללוחמי הגדוד בשלב הראשון של ההתקפה, וגם על אנשי החי"ם³ לא הוטלו משימות. זלמן מרט, מג"ד "מוריה": "קיבלנו מידע על המבצע, אך לא הוטל עלינו כל תפקיד, חוץ מסיוע באש".⁴ וזה המידע המודיעיני שהביא יצחק נבון, ראש "הש"י הערבי" הירושלמי, לפני ההתקפה: "חיל המצב בקטמון [תוגבר] על-ידי מאה וארבעים חברונים. בסך-הכול יש במנזר וסביבו כשלוש מאות לוחמים ... בתוך החורשה של סן-סימון נמצאים אוהלים, ובהם משוכנים מחמישים עד שבעים אנשים מ'המשמר הלאומי', שהובאו משכם, מחברון ומסוריה. אנשי הכנופיות המשוכנים בחורשת סן-סימון בונים עמדות בגדר החורשה. אנשי הכנופיות במנזר מזוינים היטב, ובידיהם גם מקלעים. תגבורת מוזרמת מחוץ לקטמון אל מנזר סן-סימון. ערבים נראים מתאמנים בסביבת המנזר ובחצרו. כפי הנראה נזרעו סביב המנזר מוקשים ופצצות תאורה".⁵ עבדאללה תל, קצין בלגיון העבר-ירדני, סיפר שהוא שלח שלושה משוריינים לשמור על הקונסוליה העירקית בקטמון. למעשה נועד הכוח לסייע למגיני השכונה.⁶ אריה חשביה כתב שטבנקין הציג את תוכניתו לכיבוש המנזר, בפני התוקפים בבית הגימנסיה העברית ברחביה, ובני מרשק אמר להם: "גורל ירושלים העברית נתון בידכם, ואין אנו יכולים ואין אנו רשאים לאכזב";⁷ העיתונאי עזריה רפופורט, שהצטרף לכוח של סלע, פרסם את רשמיו לאחר שבועיים בהארץ, בגיליון החגיגי של יום הכרזת העצמאות. "דברי מפקד הפעולה: 'כיבוש קטמון אינו קל. הלילה נכבוש את המנזר. מחר נכבוש את הרכס שבינו לבין גבעת שהין. הוא חולש על כל השכונה, ובהקדם נטהר את כל השכונה, ונסלק מתוכה את כל הזוהמה'".⁸ גם מעדויות הלוחמים עולה שטבנקין הסתפק במשפטי מוראל כלליים, כפי שכתב רפופורט, ולא הציג את תוכנית הפעולה. החובש אברהם קלר: "לא הייתה הסברה על הקרב, לא היה תדריך מפורט, ולא היה ניתוח מקרים ותגובות לפי התפתחות אפשרית של הלחימה; לא נאמר מה יעשה הכוח אחרי הפריצה לסן-סימון, אם ינצל את ההצלחה ויתקוף את השכונה, או יתחבר עם שאר הגדוד".⁹ יגאל נאור: "לי לא היה ברור מה הולכים לעשות". כשירדה החשכה, הוביל הסייר דב איתן את פקודיו של "רעננה", בין מאה וחמישים למאתיים איש, מרחביה לעמק המצלבה, ומשם דרומה-מזרחה, לקטמון.¹⁰ הכיתה של יוסף בן-מימון, בפיקוד יצחק אשכנזי, נפרדה מהטור, כדי לתקוף מהעורף את עמדות המקלעים שהוצבו ממערב למנזר ושלטו באש על העמק,¹¹ והמחלקה של יעקב עציון התמקמה בבית שהין ובבניינים סמוכים אליו בקטמון, כדי לרתק כוחות ערביים מדרום-מערב למנזר; למשוך את תשומת-לב הכוחות הערביים שחנו בשכונה; לפוצץ בניינים אחדים; לסייע באש, ממרחק ארבע מאות מטר, לתוקפי המנזר, ולהיות בסיס לכיבוש קטמון מכיוון מערב. "סייר מ'עציוני' זיהה את הבתים לפיצוץ", סיפר עציון. "סרקנו את גבעת שהין. קצת ירו עלינו, קצת ירינו. לא היו לנו נפגעים. שוחחתי בקשר עם איש-הקשר שלנו עם המטה, עוזי נרקיס, ומדי פעם הוא הגיע אלינו".¹² סמוך לחצות דיווח סלע לטבנקין, בנווה-שאנן: "אנחנו לרגלי גבעת המנזר, מחכים לפקודה", וטבנקין הורה באלחוט לדב חקלאי להפגיז. דקות אחדות לפני-כן הגיע לבית-וגן משוריין¹³ שנשא תותח 2 ליטראות. בשעה 12:17 בלילה (אור ל-30 באפריל) ירה חקלאי מבית-וגן שלושה פגזים, ופקודיו ירו שלוש פצצות 3 אינטש וצרורות מקלע אחדים לכיוון סביבת המנזר. אלה היו כל הפגזים שברשותם. אנשי הסיוע הצמוד, בפיקודו של בני מרשק, ירו ממרגמה 2 אינטש שנשאו על גבם. "מה עם הסיוע?" שאל סלע במכשיר-הקשר. "כבר ניתן, הסתערו!" ענה לו טבנקין. יגאל נאור: "כאשר התותח ירה, פתחו גם הערבים באש. הכדורים שלהם עברו גבוה מעל הראשים שלנו, לכיוון העמק. נעצרנו. התותח גמר לירות. שאלנו 'זהו?' היינו מאוכזבים מהרושם שעשה התותח. זה לא נראה לנו רציני".¹⁴ מרדכי בן-פורת התקדם לכיוון המנזר עם המחלקות של יוסף רונן (פרינסקי) ושל יוסף יהלום, ובאותו הזמן הגיע יצחק אשכנזי עם חמישה-עשר פקודיו של בן-מימון, אל עמדות המקלע הערביות. המקלעים היו מכוונים אל העמק. "חיסלנו את המקלעים ברימונים ובכדורים, והרגנו שני קצינים עירקיים", העיד בן-מימון. שלושה מפקודיו נפצעו מפצצת מרגמה שירו הערבים. אשכנזי סיפר: "הודעתי למוטקה בן-פורת בקשר שאני מפנה את הפצועים, וחזרתי עם הכוח לנווה-שאנן, בלי לטהר את כל העמדות". בן-מימון ופקודיו, שחיסלו את עמדות-המקלע, סברו שבכך הסתיים תפקידם, וחזרו למפקדת הגדוד.¹⁵

מהעמדות שבחזית המנזר ירו רובאים ערביים על בן-פורת ופקודיו. אחד הלוחמים נהרג, אחרים נפצעו, ובן-פורת איבד את השליטה על הפלוגה. סלע פקד על בן-ארי ועל פלוגתו לחלוף על פניה, ולכבוש את המנזר. בן-ארי נפצע מרסיס רימון, ונעצר. אנשיהם של בן-ארי ושל בן-פורת התקדמו אל היעד בלי סדר, חבורות-חבורות. הערבים סברו שהכוח העיקרי של התוקפים בא מכיוון עמדות המקלעים (שהכוח של אשכנזי חיסל אותן), והפנו את רוב האש לא צפונה, אל הכוח של בן-פורת, אלא מערבה.¹⁶ רפאל (רפול) איתן, מפקד מחלקה בפלוגת בן-ארי, מצא את עצמו מסתער עם פקודיו בראש הכוח. הרי סיפורו של יגאל נאור, מפקד כיתה באותה המחלקה: "הפלוגה של מוטקה בן-פורת נעצרה, היה שם בלגאן. עברנו אותה, והגענו לבניין שירות של המנזר, זה ששאול טשרניחובסקי התאכסן בו לפני מותו [להלן – 'בית טשרניחובסקי']. הראשונים נכנסו לבניין, יענקל'ה מטוויצקי וכיתתו, ואנחנו נכנסנו אחריהם. מסביב ירו עלינו, אבל בבניין לא היו ערבים, והשתלטנו עליו מיד. ואז פקד עלינו רפול לחפות באש על החבר'ה שהסתערו על בית המנזר עצמו". יוסף רונן (פרינסקי) ומחלקתו, מפלוגת בן-פורת, הגיעו עד חומת המנזר. הרי עדותו של חיים וינקלר, שכיתתו הייתה בראש מחלקת רונן: "ראינו עשרה ערבים מתקדמים אלינו. השלכנו עליהם רימונים והם נהרגו. פרצנו את השער למנזר במטען חומר-נפץ. במנזר לא הייתה לחימה.¹⁷ בכניסה היו שתי נשים צעירות, והן אמרו לנו שרק בנות יש במנזר, אבל בחיפוש מצאנו גברים אחדים, לא חיילים". שתי הנזירות טיפלו בפצועים. "הן ניקו את הפצעים וחבשו אותנו", העיד יקותיאל (קובה) שור. "שתיהן נהרגו. אני מניח שמישהו ירה בהן". יוסף יהלום תיאר את מצב הגוויות של הנזירות: "פלג גופה התחתון של אחת הנשים היה חשוף. צרור ניקב אותה בכל אזור אגן הירכיים. זה היה מראה איום של דם ובשר ואיברי מין. משכתי את שמלתה, כדי לכסות על המראה המזעזע. הן שכבו בכניסה לאולם המנזר. איש לא הזיז אותן, ובמשך כל יום הלחימה ההוא, כשיצאנו מהאולם וחזרנו אליו, דילגנו מעליהן". שרון לב-טוב: "בכניסה למנזר שכבו כל יום הקרב שתי נזירות הרוגות". דב דורון, שנכנס למחרת למנזר עם כוח מגדוד "מוריה", כדי להחליף את יחידת הפלמ"ח, העיד: "בכניסה לבניין שכבו שתי נשים הרוגות. הפלמ"חניקים אמרו שהן זונות". לימים, טבנקין סיפר שהמנזר היה ריק כשנכנסו אליו לוחמי הגדוד הרביעי.¹⁸ חקר פרשת הנזירות, על-פי העדים הנ"ל ועדים נוספים שמסרו למחבר עדויות מוקלטות המצויות בארכיון המחבר, מעלה את ההשתלשלות להלן: כשהגיעו לוחמי הפלמ"ח הראשונים למנזר, הנזירות חבשו את הפצועים שנפצעו בדרך. אחר כך הפלמח"אים רצחו אותן. שתיים מן הנזירות נרצחו בכניסה למנזר. פלג גופן התחתון היה חשוף ואחדים מן הלוחמים שהגיעו למנזר ירו לעבר מבושיהן כשעברו על ידן ובכך התעללו בגוויותיהן. דב דורון מגדוד מוריה (לימים מנהל בית ספר) שהגיע עם חבריו למנזר לאחר הקרב להחליף את אנשי הפלמ"ח סיפר שהם הזדעזעו לא רק מן המראה האיום אלא מכך שאנשי הפלמ"ח לא פינו את הגוויות מן הפתח במשך כעשרים שעות ועוד השמיצו אותן שהן זונות. נועם רנן, פקודו של בן-פורת: "הייתי אחד הראשונים שנכנסו למנזר. היינו דחוסים בתוך החצר. אילו נורו עלינו כמה פצצות מרגמה היינו כולנו מחוסלים. מבחוץ דפק עלינו מקלע. אחדים נפצעו. הצעתי לדדו [דויד אלעזר] לארגן כוח כדי לשתק את המקלע, אבל הוא לא ענה".¹⁹ שמואל רונן (רוזנפלד), הקַשר של מרדכי בן-פורת: "אחרי שהשתלטנו על המנזר הסתיים תפקידי, ואז נשלחתי עם החבלן אריה חייקינד לטהר את אחד משני הבניינים שממול למנזר. השלכנו רימונים לחדרים, הם הציתו מזרונים, וגג הבניין, שהיה מעץ, עלה באש. ניסינו לכבות את השריפה ולא יכולנו. הכול בבניין בער. משם עברנו למנזר".²⁰ לאור השריפה כיוונו הערבים, שישבו בעמדות הסמוכות למנזר ובבניינים הגבוהים שבשכונה, את כלי-נשקם ופגעו באחדים מלוחמי הפלמ"ח בחצר המנזר.²¹ אף שההתנגדות לתוקפים הייתה מעטה, איבדו סלע, בן-פורת ובן-ארי את השליטה על פקודיהם. אנשי בן-פורת, שחדרו לבניין המרכזי של המנזר, לא ידעו שאנשי בן-ארי מחפים עליהם מתוך אחד מבנייני השירות, והמחפים לא ידעו באיזה מסלול ינועו חבריהם התוקפים. ב-1:54 אחרי חצות דיווח סלע לטבנקין: "המנזר נתפס. חמישה ערבים נהרגו. לנו כמה פצועים. האויב מרעיש את אנשינו במרגמה. מבקשים תחמושת".²² [ההרוגים הערבים, מסתבר, היו שתי הנזירות ושלושה אזרחים.] יעקב עציון ופקודיו הגיעו לגבעת שהין בחצות, ולא מצאו שם ערבים. הם פוצצו כמה בניינים.²³ ברלה זילברברג כתב: "קרוב לחצות נקלטה באלחוט פקודה מאת המג"ד, 'לפוצץ בניין!' קבוצה של ארבעה או חמישה חבלנים, בצירוף נושאי חומר-הנפץ, יצאו, בחיפוי אש שלנו, לדרך. כעבור זמן מועט הודיעו, 'בוצע, בוצע!' ואמנם, לא ארכו הרגעים ונשמעו התפוצצויות אדירות. פתאום נזכרנו כי על גג אחד הבתים יש חברים שלנו. המרחק ביניהם ובין הבתים המפוצצים קטן ביותר, ויש סכנה שייפגעו. הודענו להם מיד, אך החבר'ה על הגג היו מנותקים. סולם לא היה בידם, ולא יכלו לחמוק מהמקום. את הפיצוץ כבר לא יכולנו למנוע, אך הודעתנו באה בזמנה. החברים הסתתרו בפינות הבית ואיש מהם לא נפגע. הלילה הואר באור הפיצוצים. אבנים, צינורות וחלקי ברזל התעופפו באוויר. מהמטה חזרה ובאה הפקודה, 'להמשיך ולפוצץ!' לאחר הפיצוץ השני החלה 'תזמורת'. אש חזקה של כדורים זוהרים מן הוואדי [שבו התקדמו לקטמון הפלוגות של בן-פורת ושל בן-ארי, בפיקודו של אליהו סלע] אל המנזר ומן המנזר לעבר הוואדי. שמענו [את] רעם ההתפוצצויות, והנחנו שמופעלות המרגמות..." והוא ממשיך: בפיצוץ בניין אחד אירע הפנצ'ר הראשון. בבית היה כנראה מחסן דלק גדול, שבער והאיר את השטח באור מלא. לפתע נהפך הלילה ליום. מקומנו נתגלה, והאש הערבית כוונה אלינו. לא קיבלנו כל תשובה מקבוצת החבלנים שלנו, שפעלה בין הבתים. חרדתנו גברה; היו שצעקו, 'מוישה!' [משה חרשי, מפקד חוליית החבלנים] מתוך הנחה שהמרחק בינינו לבין החוליה אינו גדול, ותשובה לא באה. הקשר שנשלח חזר כלעומת שבא, וגם בפיו אין חדש. רק מששמענו, כעבור זמן-מה, כי פוצץ בניין שלישי, רווח לנו. הייתה זו בשורת החיים של החבלנים. לאחר-מכן נודע לנו שמפקדם נהג בתבונה. בשעה שהדליקה האירה, והם היו קרובים מאוד לעמדות הערבים וגלויים לעין, ניצלו חומת אבנים להסתתר מאחוריה, ועל צעקותינו לא ענו במתכוון ... לאחר פיצוץ הבניין השלישי נפתח שדה הראייה לעבר המנזר. המראה היה מחריד. קרב עקשני ... לא הספקנו להסתכל זמן רב; בשעה 4.45 [לפנות בוקר] נקלטה פקודת מפקד הגדוד, 'לסגת מהבניין ולתפוס את העמדה הקיצונית.' היה עלינו להמשיך בפעולה, אך כיצד לאסוף את החבלנים? היכן הם? היש פצועים? הפעם בוצעה הנסיגה במהירות, נתפס הבניין והגיעו החבלנים. הם לא זכו להינפש: מיד יצאו שוב, רק נושאי חומר הנפץ התחלפו.²⁴ בארכיונים לא נמצאו פקודות מבצע מפורטות (מהמח"ט רבין למג"ד טבנקין, ומהמג"ד לאליהו סלע) להתקפה על מנזר סן-סימון, וסביר להניח שהפקודות לא נוסחו בכתב. רבין וטבנקין לא תוחקרו ביסודיות מיד אחרי האירועים. לכן אין למחבר ברירה, אלא להביע השערות, ולהסתייע בהיתכנוּתם של האירועים, לפי התפיסות שרווחו ב-1948. קשה להאמין ששתי פלוגות פלמ"ח יצאו למבצע בעל חשיבות אסטרטגית, שנועד לחבר את השכונות הדרומיות עם מרכז ירושלים, רק כדי להיאחז בשלושת הבניינים הקטנים של המנזר. הרי המפקדים ידעו שרוב הלוחמים הערביים נמצאו בחורשה הסמוכה למנזר ובבניינים המקיפים אותו. אבל הם נאחזו בשלושת הבניינים האלה. ולכן אפשר להניח שזו הייתה עוד "התקפה סיבובית" [המינוח של יוסף טבנקין]. גם אילו היה כיבוש המנזר קשה יותר, גם אז לא היה טעם להסתפק בו. אולי הוטל על סלע לתפוס את המתחם כולו: המנזר, החורשה והבניינים הסמוכים אליהם, ואולי הוטל עליו גם לצאת אחר-כך מהמִתחם, לתוך שכונת קטמון, ולהתחבר עם הכוח שתפס את גבעת שהין. היאחזות במנזר בלבד לא תאמה את המטרות האסטרטגיות של הפיקוד העליון, וגם היגיון טקטי לא היה בה. בשלושת בנייני המנזר לא היה מקום לכל הלוחמים. כדי לנהל מהם קרב הגנה יעיל, היה טעם להציב בהם מחלקה או שתיים. הצטופפות של הלוחמים הרבים בשלושת הבניינים הקטנים הייתה הזמנה לאסון. לימים אמר סלע לאנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל כי אחרי שנתפס המנזר "התערער סדר המחלקות לתקוף, ארגון מחדש לא עלה בידנו, והחלטנו להיערך להגנה בשלושת הבתים שבידנו. עשינו סיור מפקדים לתכנן את ההיערכות".²⁵ מעדותו משתמע שכוחו היה אמור להמשיך בהתקפה על הכוחות הערביים, אבל הוא לא פעל לפי התוכנית, מפני שהתערער סדר המחלקות. לדברי טבנקין, תוכנן רק כיבוש המנזר, ולא תוכננה לחימה נגד הכוחות הערביים בסביבתו. קשה לדעת אם טבנקין השאיר לסלע את ההחלטה איך להמשיך – או לא להמשיך – בלחימה, וזאת לפי תוצאות הקרב על המנזר, או שטבנקין החליט מלכתחילה לא להמשיך בלחימה אחרי שייתפס המנזר.²⁶

הלוחמים שנפצעו מיריות הערבים על המנזר הכבוש נשלחו, עם מאבטחים, לעמק המצלבה. על המאבטחים פיקד משה רונן.²⁷ משה כצנלסון נפצע ברגלו: "מישהו אמר לי, 'שמע, אתה יכול להילחם.' אמרתי, 'אני כבר לא יכול להילחם,' אך הוא אמר לי, 'קום, תזוז, אמבולנס משוריין מחכה מעבר לעמק.' הלכנו, כמה פצועים, שני קילומטרים בדרך חשופה. היה חושך. הגענו לאמבולנס והתפנינו לשכונת נווה-שאנן".²⁸ נועם רנן הוביל את הפצועים: "בדרך נתקלנו בשיירה אחרת [יצחק אשכנזי ופקודיו] שהובילה פצועים. כשהגענו למכוניות עזרתי להעמיס עליהן את הפצועים, ועליתי לבסיס המחלקה שלי בטלביה". נקדימון רוגל (ספקטור), קצין המודיעין של גדוד "מכמש" מחטיבת "עציוני", סופח למטה של טבנקין בנווה-שאנן. בדוח שלו, מאותו היום, כתוב: "02:48. מחלקה חזרה מהמנזר לבסיס, הביאה שמונה פצועים והרוג אחד".²⁹ המִפקדה הערבית בירושלים קיבלה דיווח בטלפון על ההתקפה היהודית, מיד אחרי היריות הראשונות. בשעה 12:15 בלילה טלפן אל-פאדל, מפקד המתנדבים העירקיים בירושלים, לרבת-עמון, שבה התכנסו אחדים משליטי מדינות ערב, וביקש עזרה מעזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ששלח מיד מברק-הוראה לפאוזי קאוקג'י: "תבוא עם תותחים, תפציץ את ירושלים מנבי סמואל ומבית-סוריק. היהודים יבקשו שביתת-נשק. כוחותי עייפים. נגרמו לנו אבדות קשות. אם לא תבוא לעזרה, היהודים יתקפו". מפקדי הלגיון העבר-ירדני בירושלים קיבלו פקודה מרבת-עמון לשלוח לגזרת מנזר סן-סימון את פקודיהם, ששמרו על הקונסוליות הערביות שבקטמון, והשומרים החליפו את מדיהם הייצוגיים בבגדים ללא זיהוי ומיהרו לשדה הקרב.³⁰ בשעה 4:40 לפנות בוקר, 30 באפריל, דיווח סלע לטבנקין על חילופי אש עם ערבים במנזר סן-סימון.³¹ זמן קצר אחרי-כן תקפו הערבים את המנזר בסיוע שני משוריינים מתוצרת עברית, שנלקחו שלל משיירת נבי דניאל.³² לאחר שבועיים תיאר עזריה רפופורט בהארץ את מה שאירע בבוקר ההוא: "ב-05:00 מתחילה התקפת-הנגד הערבית. הערבים מפתיעים. מורגשת יד מכוונת. מורגש תכנון. פועלים עם מקלעים. מנצלים תנאי המקום.³³ מנצלים אש מרגמות. אש מכונות הירייה שלהם חזקה. אנשינו העייפים לא הספיקו לבצר כהלכה צד זה שהיה פרוץ, שאִפשר לנו את הכניסה הקלה למנזר. הבחורים מניחים לפורעים להתקרב אל המנזר, למרחק חמישים מטר. הגיעה קבוצת ערבים אל השער החיצון. כארבעים מטר, מעריך מפקד הכיתה. הם יוצאים מאש החיפוי שלהם. חמישה ערבים, שלושים מטר מהחלון. כיתה ומקלע פתחו באש. הערבים תופסים מחסה ומחכים לחבריהם. זורקים רימונים לחצר. שלושה ערבים נמלטים חזרה. ערבי נפגע שוכב בחצר עם טומי.³⁴ שתי עמדות נוספות הדפו ההתקפה עליהן ברימונים. נשארו שם שני ערבים. רצו חזרה לגדר ונפלו. מ"ם כ"ף הוציא יד, לזרוק רימון, ונפגע ביד. בחור ליד המקלע: 'אני חושב שהם נסוגו'".³⁵ ב-1953 פרסם אליהו סלע את גרסתו ב"ספר הפלמ"ח":

• החלטנו להישאר במקום, להתבצר להגנה היקפית ולהמתין לחשיכה, אבל עוד לפני שהספקנו להיערך כראוי להגנה התחילה התקפת-נגד. המצב היה קשה. מכאן ממטירים אש בלי הרף ומכאן פצועים רבים שקשה לנו להיפנות אליהם. העמדות עדיין אינן מסודרות, האנשים לא חולקו לעמדותיהם והמקום אינו נוח להגנה. הערבים... הבינו כנראה שזאת מערכה מכריעה בגורלם לא פחות מאשר בגורלנו. הם ריכזו אפוא את מיטב אנשיהם ואת מיטב ציודם ונשקם. שוב ראינו את הערבים המסתערים בחמת-זעם ובעקשנות על עמדותינו, כמו לאחר קרב הקסטל,³⁶ כשבאו לקחת את גופת עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הרגשנו שפעולתם צבאית ומתוכננת, מצורפת מכוח רתק וכוח מסתער. כך הצליחו להתקרב אלינו כדי צעדים מספר... בחסות גדרות האבן... שטח הראייה היה חסום, והיה אפשר להבחין במתרחש רק במרחק של עשרות מטרים לכל צד ... עמדתי על סף הכנסייה, בסופו של פרוזדור צר ומקומר. מנגד גדר אבנים, שאין לראות מה מאחריה. פתאום נדהמתי למראה עיני. ערבי התרומם מאחורי הגדר, מטפס למעלה במרחק של שישה מטרים בלבד. לא שיערנו שהם קרובים כל-כך. החבר שעמד על-ידי [בני מרשק] התפרץ לירות בו, אבל הסטן בגד בו ולא ירה, והוא עצמו נפגע מרסיסים. הערבי צנח מכדור שלנו. כהרף עין קפץ ועלה המפקד (אורי בן-ארי) בלוויית שני חברים, על הגג השטוח שאינו גדור, ורימוני-יד ניתכו בזה אחר זה על הערבים המתקדמים. מיד ראינו שהאויב מתחיל לסגת... סדר הכיתות והמחלקות הופרע אז לגמרי, אבל בתוכנית הפעולה לא הורגש הדבר. לרשותנו עמד כוח רזרבי, ועם כל פקודה הייתה מסתדרת כיתה וחשה לעזרה. התקפת הפתע של האויב נשברה, אבל מצבנו היה חמור. התחמושת מצומצמת... פצועים רבים, יותר מעשרים, שקשה לטפל בהם כאן, ולא ברור מתי נוכל להוציאם.³⁷

ב-6 בבוקר דיווח רבין לידין באלחוט: "הלילה תקפו יחידותינו את קטמון. המנזר נכבש על-ידינו. הפלוגה מחזיקה. התנגדות אויב קשה. מפעיל מכונות [ירייה] כבדות. נחזיק מעמד עד הלילה. אבידותינו, הרוג אחד ושמונה פצועים. הכרחי לשלוח אווירון מיד, להצנחת תחמושת למנזר קטמון. האווירון יכול לרדת כאן".³⁸ בקשה זו היא אחת ההוכחות, שרבין לא הבין מה מתרחש בקרב בסן-סימון, ולא היה לו מושג על תנאי השטח במקום, ועל אספקה בהיטס ועל הצנחת ציוד. לו התקבלה דרישת רבין, רוב התחמושת המוצנחת הייתה נופלת לידי הערבים. עוד מסתבר, לפי המברק, כי המח"ט סבר שרק פלוגה אחת תקפה את קטמון, ולא ידע כי תקפו שתי פלוגות – ביסוס נוסף לליקויי הפיקוד והשליטה שלו על פקודיו בקרב. ב-8:40 בבוקר שלח טבנקין למנזר שישים לוחמים מחטיבת "עציוני", בפיקודו של שמואל גילת (גוטליב), עם תחמושת ואספקה. אריה בירו, מפקד מחלקת הסיירים של הגדוד, הוביל את הכוח למנזר. וזו עדותו של גילת: "האויב פתח עלינו באש מחומת המנזר. מבנה המחלקה השתבש. נצמדנו לקרקע, גלויים לאש האויב. היו לנו ... פצועים. המוביל מהפלמ"ח נעלם. הגעתי עם כיתה למנזר. יתר אנשי המחלקה נשארו מפוזרים בשטח הפתוח, בין נווה-שאנן למנזר. נצטוויתי על-ידי מפקד הפלמ"ח במנזר לחזור. הצלחתי להביא את אנשי לנווה-שאנן". אריה בירו "נעלם" מפני שנפצע.³⁹ דב דורון, פקודו של גילת: "הורידו אותנו לעמק המצלבה, הראו לנו מרחוק בית בקטמון, ואמרו לנו לרוץ אליו. זה היה 'בית הטרמומטר', במרחק כשלוש מאת מטרים מהמנזר. הייתי פצוע ברגל אבל התביישתי לספר על כך. רצנו בתוך הוואדי. מפקד פלוגה לא היה אתנו, ומפקד המחלקה נעלם כבר בהתחלה. בחור אחד קיבל כדור ברגל ונפל. רצועת התרמיל שלי נותקה, הוא נפל ואני נפלתי אחריו. מישהו נתן לי את הרובה שלי ונעלם. מצאתי את עצמי לבדי. שעות אחדות שוטטתי ולא ידעתי היכן. אחרי-הצהריים הגעתי לנווה-שאנן. אחר-כך סיפרו לי חברי שהם הגיעו עד מלחה, וברחו משם כל עוד נפשם בם".⁴⁰ זאת הייתה התגבורת מחטיבת "עציוני" שנשלחה לסן-סימון. לאליהו סלע ולפקודיו נשארה מעט מאוד תחמושת, וכמעט לא נותרה להם אספקה.

אחרי שנהדפה התקפת השחר שלהם על המנזר, המשיכו הערבים להפציץ במרגמות 2 ו-3 אינטש את הבניינים שתפסו היהודים, וירו עליהם במקלעים וברובים. בחבורות קטנות ניסו להסתנן לבית המנזר, שרוב הכוח היהודי שהה בו, ופעמיים תקפו אותו כוחות ערביים גדולים. מהיריות נפגעו לוחמים בעמדות שעל גג המנזר, בחצר ובפתחי הבית. בין הלוחמים היה החובש הפלוגתי אברהם קלר. הרופא הגדודי והחובש הגדודי נשארו בנווה-שאנן. לקלר לא היה ציוד רפואי ולא ידע איך לטפל בפציעות הקשות. כמה לוחמים שפציעתם לא הייתה קשה, איבדו דם ופצעיהם הזדהמו.⁴¹ אורי שלם: "בהתקפה הראשונה תפסתי עמדה ליד הדלת הראשית של המנזר, עם סטן ורימונים, וחסמתי באש התפרצות אויב פנימה. במנזר היו הרבה כוחות, היה צפוף מאוד. על הגג היו אנשים, ורבים מהם נפגעו. אחרי שההתקפה נהדפה, שלח אורי בנר [בן-ארי] את כיתתי אל הגג. ברגע שראינו הסתערויות, ירינו על הערבים והשלכנו עליהם רימונים. מדי פעם הופיע בני מרשק וירה פצצת מרגמה 2 אינטש, וזה הועיל למצפון שלו. אנחנו גם סייענו באש לאחת מהתקפות-הנגד, שרפול פיקד עליה".⁴² חיים וינקלר: "ערבים תפסו עמדות על עצי אקליפטוסים וירו ... המנזר היה קטן והיו בו הרבה אנשים".⁴³ מנחם עמיחי: "כל אחד במנזר נעזב לנפשו, וכל אחד תכנן לעצמו".⁴⁴ שרון לב-טוב: "הייתי בכוך שהיה בו חלון גבוה. עלינו לחלון והחזרנו אש. מי שעלה לגג נפצע. היינו בהלם".⁴⁵ רפאל איתן כתב: "דדו⁴⁶ מגיע אלי. מספר שהמצב במנזר קשה ... הערבים תוקפים בחמת-זעם ובכוח גדול את הכניסה המערבית. פשפָּש יש שם, והבחורים במנזר אינם יכולים לבלום את התוקפים. מצווים על המחלקה שלנו לתקוף את הערבים לכיוון צפון-מערב". ועוד:

• היינו קבוצה קטנה. מקלען אחד, דדו, שניים או שלושה לוחמים ואני. התפרסנו. המקלע פתח באש. הסתערנו ... המקלען שלנו חטף כדור בשמורת ההדק, נקטעו לו כמה אצבעות והמקלע יצא מכלל פעולה. כאשר הגענו אל הפשפש, ראיתי, מאחורי אבן, ערבי שמכוון אלי את הרובה. התחושה הבאה הייתה שאני שוכב על הארץ, כדור נעוץ בראשי. כל חיי אזכור את הערבי הזה. הייתה לו כיפה סרוגה על ראשו. הוא כיוון וירה ופגע. על מה חושב אדם צעיר שיש לו חור בראש והדם זב ממנו? ערב קודם נתן לי מוטי אפרתי צעיף חם, להגן על צווארי מאימת הקור הירושלמי, ועתה אני מרגיש, שהדם מהחור בראש נוזל בקילוח מתגבר ומלכלך את הצעיף של מוטי ונספג בתוכו, איך אחזיר לו צעיף שכזה, ספוג בדם?
  דדו משך אותי לתוך המנזר. חבשו את ראשי. השכיבו אותי בחדר מלא מפה לפה הרוגים ופצועים.⁴⁷

על אותו השלב בקרב על סן-סימון, בצד הערבי, דיווח הש"י באותו היום: "בבוקר הגיעה תגבורת ניכרת לערבים עם מרגמות 3 אינטש ו-4 אינטש. בראש התגבורת עמד אחד מבכירי הקצינים העירקיים בירושלים, עבד אל-חמיד אל-ראוי. פלוגה נוספת ושני ארגזי תחמושת נשלחו ב-9:30 בבוקר. חלק מתגבורת זו לא מצא את עקבות הלוחמים, וחלקם הותקפו על-ידי יהודים ונותקו מאחרים. אבו-דיה ואנשיו נמצאו בחורשה למעלה, ולא יכלו לצאת. המרחק ביניהם לבין העמדות היהודיות כמאה מטר. ב-10:15 נודע שמצב הערבים קשה ורוב כוחותיהם זורמים למקום; ב-10:30 בריחת נשים וילדים [מקטמון] לבית-צפפה; 11:15, עשרים ערבים נמלטים מקטמון למושבה הגרמנית, חמישים וחמישה נמלטים לבית-צפפה, שמונה-עשר ערבים נפגעו מהאש שלנו ממקור-חיים. ממקור ערבי מוסמך, הערבים מאה וחמישים מטר מהמנזר בלי יכולת להתקרב או לסגת. 11:40, ממערב למנזר כוח ערבי מפריע להוצאת הפצועים שלנו; 11:50, ממלחה [יוצאים ערבים] במכוניות משא וברגל, בסדר צבאי, לעבר קטמון".⁴⁸

הדיווחים הראשונים על תקלות ועל תפקוד לקוי הגיעו לנווה-שאנן בחצות הלילה, אבל טבנקין לא הוביל למנזר את כוחות העתודה עם האספקה. הקרב בגזרת המנזר היה גדודי, ולא המג"ד ניהל אותו. כשנודע לטבנקין על ההתקפה הערבית הראשונה, שלח למנזר את שישים אנשי העתודה מגדוד "מוריה", שלא הגיעו ליעד, ושלח את יוחנן זריז, איש מטהו, למפקדת הגדוד החמישי של הפלמ"ח, כדי להביא תגבורת. לא לרבין פנה טבנקין בדרישה לשלוח תגבורת מהגדוד החמישי, שהיה תחת פיקודו כמח"ט, אלא ישירות למפקדת הגדוד. הדבר מלמד לא רק על יחסו של המג"ד טבנקין למח"ט רבין, אלא על מעמד רבין בחטיבתו ועל היותו מנותק מהקרב. שתי מחלקות מהגדוד החמישי פוצצו, בו בזמן, גשרים ומעבירי-מים על כביש ירושלים-יריחו.⁴⁹ חלק מהגדוד חנה על הר הצופים והיה בכוננות לכבוש את בית-החולים אוגוסטה ויקטוריה; וחלק אחר ממנו חנה במחנה שנלר והיה בכוננות לתפוס את מגרש הרוסים ואת בניין "ג'נראלי" (שלפי הידיעות, עמדו הבריטים לפנותם).⁵⁰ עובד (עבד) מיכאלי היה במחנה שנלר: "יוחנן זריז, שבא בשליחותו של יוספ'לה, העיר אותי בשעה 5 בבוקר ואמר, 'הגדוד הרביעי בצרות. קח את המחלקה שלך, היא תהיה הפורצת, ואחריך תגיע המחלקה של יהודה שגב. מוכרחים לפרוץ ביום, יש שם מאתיים חבר'ה שהולכים קאקן'. אחרי שיירת חולדה, נבי סמואל ונבי יושע פחדנו מפעולות ביום. הלכתי כאילו צפוי לי מוות בטוח".⁵¹ אחד מפקודיו של מיכאלי כתב: "אנו יוצאים ... להציל את הכוח המכותר במנזר, ולאור היום. אין ברירה. בבת-אחת הוודאות מפרקת את המתיחות ... יש להגיע למנזר בכל מחיר ... שתי מחלקות יוצאות ושתיים נשארות, למקרה שבכל-זאת יצטרכו לתפוס את בניין 'ג'נראלי'. התקדמנו כמעט בריצה, דרך רחובות וסמטאות, עמוסי נשק וחגור. כל רגע יקר. פה ושם צלפו עלינו. אף אחד לא שם לב".⁵² עובד מיכאלי: "בנווה-שאנן היה המטה של יוספ'לה. הוא אמר, 'מוכרחים' אבל הוא לא יצא. יוחנן זריז הוביל אותי לעמק המצלבה ואמר, 'התקדם מהר, הנה הכיוון'. לא יכולתי לזהות את המנזר, אבל זיהיתי עצים. היו לי שלושה מקלעים. יוחנן אמר, 'תשאיר פה את המקלעים. לא תוכל להסתער אתם. אני אדאג לחיפוי'. הוא הפעיל את המקלעים ואני המשכתי להתקדם עם שלוש כיתות. המקלעים נתנו אש טובה על מלחה והשתיקו את היריות משם. יוחנן אמר שיש חיפוי גם מנווה-שאנן, אבל לא שמעתי אותו ולא הרגשתי אותו. התקדמנו בתוך חלקות חיטה ודרך סלעים. כשהיינו על המדרון שלפני המנזר, נורתה עלינו אש ממרגמות וממכונות-ירייה. החבר'ה היו בהלם ובקושי מנעתי מהם לברוח. הלכתי מאיש לאיש והסברתי לאן לירות. היו לנו שישה פצועים. החובש טיפל בהם. ראיתי ערבים במרחק חמישים מטרים. הם התקדמו אלינו לאורך גדר סלעים. המפקד שלהם היה עמוס בכלי נשק. זרקתי רימון והמפקד נהרג.⁵³ שגב והאנשים שלו ירו, והצילו אותנו ואת כל העסק". ועדותו נמשכת:

• אחרי ששברנו את ההתקפה הזאת אמרתי לבני ירושלמי, 'קח מקסימום תחמושת ותגיע למנזר,' והוא הגיע לשם עם שישה אנשים בריאים ושלמים. אנחנו נשארנו בשטח הפתוח. רץ בא והודיע לי שכיתה שלי חוסלה. הלכתי למקום וראיתי שערבים תוקפים את הכיתה. זרקנו על הערבים רימונים והם הסתלקו. חבשנו את הנפגעים. ארבעה חבר'ה ירו על צלפים ערביים שהטרידו אותנו ביריות, ואז חדר לי כדור לתוך הפה. בקושי אמרתי לחבר'ה שאני קצת נסוג. העלו אותי על משוריין ופינו אותי לבית-חולים.

ב-11 בבוקר הגיעו אנשי התגבורת לשדה קוצים סמוך למנזר. מפקד התגבורת, יוחנן זריז: "ראינו את הכדורים. היו לנו נפגעים רבים ... עשרים המטרים האחרונים היו בשביל שערבים ירו עליו מתוך הבניינים שבצד החצר ... נתתי הוראה שיעבור כל מי שמצליח, בקפיצות ובהסתננות יחידים. מכל הכוח הגענו לתוך המנזר אני ועוד שבעה לוחמים".⁵⁴ דקות אחדות אחרי שיצאו זריז, מיכאלי ושגב מנווה-שאנן, יצאה משם למנזר סן-סימון גם מחלקה של עולים שבאו מקפריסין,⁵⁵ בפיקודו של יצחק אשכנזי. רוב אנשי המחלקה המקורית של אשכנזי היו בתוך המנזר. הוא סיפר: "ראינו את המחלקה של עבד [עובד מיכאלי] בשלוש ערימות, כולם פצועים. נעצרנו ונתנו להם עזרה. אני נפצעתי מכדור בברך, החזרתי את האנשים והתפניתי לבית-חולים". עשרה אנשים מהמחלקה המקורית של אשכנזי, בפיקודו של יוסף בן-מימון, הגיעו למנזר בלי נפגעים. את עשרים המטרים האחרונים עברו בזחילה.⁵⁶ ב-11:20 בבוקר דיווח סלע לטבנקין: "סיכום נפגעים: שני הרוגים, שני פצועים קשה, שלושים פצועים קל".⁵⁷ למרות שלפי הדיווח בזמן אמיתי נפגעו, עד דיווחו של סלע, רק כחמישית מאנשי הכוח, ורובם קל, כתב תת-אלוף (מיל.) אורי בן-ארי בספרו מ-1994 ששעתיים לפני-כן, בתשע בבוקר, היו "כשישים אחוז נפגעים", מהם "ארבעה-עשר הרוגים, כארבעה-עשר פצועים קשה, כעשרים ואחד פצועים בינוני, וכחמישים ותשעה פצועים קל". אף שניתן לצפות מתת-אלוף במיל., שהיה סגן מפקד חזית סיני במלחמת יום הכיפורים, ושרבים סברו כי הוא ראוי להיות רמטכ"ל, לא לסטות כל-כך מן האמת, עוד יותר מטריד דיווחו של פרופ' אלון קדיש, ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל, שלפני מינויו היה חוקר בכיר במכון לחקר הטאקטיקה והפעלת הכוח בצה"ל. קדיש כתב בספרו ב-2008: "לקראת הצהריים, שיעור האבדות של כוח הפלמ"ח בסן-סימון הגיע לכחמישים אחוזים". קדיש לא הביא שום אסמכתא לנתון הזה.⁵⁸ בסיכום הפרק על הקרב טען קדיש: "בקרב סן-סימון היו לפלמ"ח 21 הרוגים ו-83 פצועים".⁵⁹ מכאן ששיעור האבדות ירד דרמטית מפרק לפרק – סיכום אבסורדי לחלוטין. רמות אמינות וניתוח ירודות אלה של תת-אלוף, אחרי שלושים וארבע שנים ושל פרופ' באוניברסיטה העברית, שהוא גם ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל, אחרי שישים שנה, מאפיינות את מורשתו של יצחק רבין שהספר הזה מתיימר לחשוף: צבא אנטי-אינטלקטואלי, שהעומדים בראשו מנותקים מן המציאות הצבאית, ומערכת אקדמית מקורנפת המשרתת את האינטרסים של מפקדיו. ב-13:15 דיווח סלע: "אש כבדה, אין אפשרות להוציא פצועים מהמנזר לאור היום. מחלקת תגבורת [הגיעה] למנזר. מחלקה שנייה נסוגה מאש חזקה. התקרבו עד לטווח של שש מאות מטרים ונסוגו".⁶⁰ את המידע הזה הבריק רבין למטה הפלמ"ח בתל אביב.⁶¹ ________ [בפרק הבא יסופר על תוכנית מפקדי הפלמ"ח לרצוח את הפצועים ולברוח ממנזר סן סימון; על דיווחי השקר ללוחמים במנזר כדי להרים להם את המורל; על הכרעת הקרב על-ידי לוחמים מחטיבת "עציוני"; על ביזת שכונת קטמון; על ההתפתחויות המדיניות בזמן הקרב; ועל סירוב הפקודה של רבין לתקוף בשנית את אוגוסטה ויקטוריה.]

1. יומן דב"ג, 30 באפריל 1948; א"צ, עדות מס 24 של יוסף עמי, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין ועדות מס' 59 של אליהו סלע. 2. בן ארי, "אחרי", עמ' 119; ראיונות עם יוסף טבנקין, עם יצחק רבין, עם יוסף עמי, עם מרדכי בן-פורת ועם יגאל נאור; ראיון עם דב חקלאי, 10 באוקטובר 1988. 3. חי"ם – חיל מצב. כמעט בכל חטיבה מרחבית היו, למעשה, שתי חטיבות – של חיל שדה (חי"ש) ושל חי"ם. בחי"ם שירתו מבוגרים ובעלי כושר רפואי לקוי. למען הגילוי הנאות אבי אברהם שירת אז בחי"ם חטיבת קרייתי בתל אביב שעה שאחי רם שירת אז בפלמ"ח בגדוד הראשון של חטיבת יפתח. אני הייתי אז בן שמונה, תושב שכונת יד אליהו בתל אביב. הלכתי עם חברי אחרי הלוחמים בקרבות עם הכפר סלמה הסמוך ובכיבושו באפריל. 4. א"צ, עדות מס' 32 של זלמן מרט. 5. חשביה, "הקרב על סן-סימון", עמ' 45-46. 6. זכרונות עבדאללה תל, עמ' 29. 7. חשביה, "הקרב על סן-סימון", עמ' 47. 8. עזריה רפופורט, "קטמון נכבשת, ירושלים משתחררת", הארץ, 14 במאי 1948. 9. מכתב של אברהם קלר למחבר, 4 בנובמבר 1984. לימים היה קלר סגן-אלוף בצה"ל ומפקד בכיר בצנחנים. 10. חשביה, הקרב על סן-סימון, עמ' 48. 11. ראיונות עם יצחק אשכנזי ועם יוסף בן-מימון. 12. א"צ, דוח עוזי; ראיון עם יעקב עציון. 13. את המשוריין הזה "החרימו" חברי ה"הגנה" מהצבא הבריטי. 14. א"צ, קטמון, דוח בן-נון, 30 באפריל 1948; ארכיון יד בן-צבי, קופסאות רחל ינאית: "כיבוש קטמון"; חשביה, "הקרב על סן-סימון", עמ' 57-59; עזריה רפופורט, "קטמון"; ראיונות עם יגאל נאור ועם דב חקלאי. 15. א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע ועדות מס' 92 של אורי בן-ארי; אורי בן-ארי בתוכנית בטלוויזיה, 3 במאי 1988; ראיונות עם אורי בן-ארי, עם חיים וינקלר, עם מרדכי בן-פורת ועם יגאל נאור. 16. ראיונות עם יגאל נאור, עם מרדכי בן-פורת, עם אורי בן-ארי ועם אליהו סלע. 17. בספרו "הקרב על סן-סימון", כתב אריה חשביה: "קרבות מגע, כידונים ופגיונות ניטשו מחדר אל חדר. מגיני הבית נמלטו כל עוד רוחם בם, מהם פצועים המדדים בכוחות עצמם, מהם פצועים קשה יותר הנגררים בידי חבריהם" (עמ' 65). ספרו של חשביה הופץ ביחידות צה"ל. סימפוזיונים בנושאי מוסר-הלחימה ומורשת-הקרב של מלחמת העצמאות נסמכו עליו. 18. ראיונות עם יוסף טבנקין, עם יוסף יהלום, עם יוסף רונן, עם חיים וינקלר, עם יקותיאל שור, עם שרון לב-טוב ועם דב דורון. 19. ראיון עם נעם רנן. 20. ראיון עם שמואל רונן. 21. איתן, "סיפור של חייל", עמ' 39-38; לוי, תשעה קבין, עמ' 214-215; רעננה (אליהו סלע) "קרב קטמון", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 742; א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע ועדות מס' 92 של אורי בן-ארי; ראיון עם יגאל נאור. 22. א"צ, דוח בן-נון. 23. ראיון עם יעקב עציון. 24. ברלה זילברברג, "שוב יוצאים אנו לקרב", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 252-253. 25. א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע. 26. ראיונות עם יוסף טבנקין. 27. ראיון עם משה רונן. 28. ראיון עם משה כצנלסון. 29. א"צ, דוח בן-נון; מכתב מנקדימון רוגל למחבר, 6 בדצמבר 1982. 30. א"צ, רישום שיחות טלפון ב-29-30 באפריל 1948 בלילה; ארכיון מורשת בן-גוריון, המחנה הערבי, המערכה בקטמון. 31. א"צ, דוח בן-נון. 32. קדיש וארנוולד, קרבות יבוסי, עמ' 158. 33. מגגות הבתים הגבוהים של המנזר יכלו הערבים לשלוט עליו באש. 34. תת-מקלע טומיגן. 35. עזריה רפופורט, "קטמון"; שיחת טלפון עם עזריה רפופורט, 6 באוקטובר 1988. 36. זה לא היה אחרי קרב הקסטל, אלא בשיאו. 37. רעננה, "קרב קטמון", "ספר הפלמ"ח" ב', הקיבוץ המאוחד, 1953. 38. א"צ, 50.661.69 יומן אלחוט, גיליון 8, נרי 3, מאת עמירם אל ידין, 30 באפריל 1948. 39. א"צ, דוח בן-נון; א"צ, עדות מס' 25 של שמואל גוטליב; ראיונות עם יוסף טבנקין. 40. ראיונות עם דב דורון. 41. ראיון עם אברהם קלר ומכתב ממנו למחבר. 42. ראיונות עם אורי שלם. 43. ראיון עם חיים וינקלר. 44. ראיון עם מנחם עמיחי. 45. ראיון עם שרון לב-טוב; איתן, סיפור של חייל, עמ' 39. 46. דויד אלעזר היה סגן מפקד פלוגה, ואיתן ומחלקתו היו ב"בית טשרניחובסקי". 47. איתן, "סיפור של חייל", עמ' 39. 48. א"צ, דיווח טנא: הקרב בקטמון; שם, 18/10, דוח בן-נון. 49. א"צ, ממטה חיל הראל למועצה, דוח מפעולות החיל מס' 19, 29-30 באפריל 1948, שעה 06:00. 50. א"צ, מטה הראל גדוד 1, סיכום יומי, 28 באפריל 1948. 51. ראיון עם עובד מיכאלי. 52. ארכיון יד בן-צבי, קופסאות רחל ינאית, "פעולת קטמון". 53. על עובד מיכאל (עבד) סיפרו בפלמ"ח שטווח הזריקה שלו היה כל-כך גדול וכשהוא עמד לזרוק רימון על יעד כלשהו הוא נסוג קודם כמה צעדים לאחור כדי שהרימון לא יעבור ביעף את המטרה. 54. חנוך ברטוב, "דדו", ספריית מעריב, 1978, עמ' 42. 55. מהמחנות שהבריטים שיכנו בהם את המעפילים. 56. ראיון עם יוסף בן-מימון. 57. פחות בהרבה ממספר הנפגעים במנזר באותו השלב בלחימה שצוין בפרסומים שיצאו לאור אחרי מלחמת העצמאות. בספרו, "תשעה קבין", כתב יצחק לוי: "בשעות הבוקר המאוחרות כבר הגיע שיעור האבידות בקרב המגינים לשבעים אחוזים מכלל הכוח". לוי הסתמך על העדות של דויד אלעזר למחלקת היסטוריה של צה"ל. 58. קדיש, וארנוולד, קרבות יבוסי, 2008, עמ' 161. 59. שם, עמ' 169. 60. א"צ, דוח בן-נון. 61. א"צ, מעמירם למועצה, 30 באפריל 1948.