עדית פאנק, ציטוט ראשון: "לפעמים אני רוצה לצייר באותה מידה שבה אני רוצה לבשל מרק" אשה רנסנס, מודל 2012.
לקראת תערוכת היחיד שלה, לרגל 60 שנות קיום עצמאי, התיישבנו לדבר. דיברנו על המון דברים. פחות על ציורים. הרבה יותר על אהבה. קודם כל לאנשים. ואז אהבה לכל הדברים שהיא נוגעת בהם. היא, עדית, עם חוש אחד שעובד פחות טוב, השמיעה, היא מהות חושנית בפני עצמה. אי-אפשר לקשור את המהות הזאת לתחום מסוים. הגיוני היה שתעגן את עצמה לקרקע כציירת או ככותבת שירים או מה שתחליט. אבל הבחירה שלה נשארה להיות הכל בהכל. ארבעה עשורים אחורה, בתור אם צעירה, היא מתלבטת בין שתי תשוקות ענק, הציור והתאטרון, לבסוף בוחרת בציור ואל התיאטרון היא שבה דרך דלתות אחוריות. מציגה תערוכות יחיד במבוא של הקאמרי, הבימה, גשר.
עדית מציירת רק בלילה. בדממה. עניין השמיעה שב ועולה בשיחה שלנו. עדית כבדת שמיעה עם נשמה ערה וקשובה. היא מציירת אנשים: "בעיקר נשים וסצנות. החיבור האולטימטיבי בין יופי לדרמה" [ע.פ.] כמו מחברת בינה לבין עצמה. ציור מחד, תיאטרון מנגד. הנשים שלה לעיתים קפואות. בפעמים אחרות הדמויות שלה, המקובעות בציור, לא מפסיקות לנוע.