אתמול בלילה אחותי מתקשרת אלי ואומרת: "רואים אותך בטלוויזיה, ערוץ הבידור...".
ואני כבר יודעת במה מדובר.
בשנה האחרונה הוקרנתי על גבי המסכים בלי סוף בכל מיני ערוצים נידחים יותר ונידחים פחות בגלל סרט שעשיתי שימו לב, לפני למעלה מעשרים שנה.
כמעט עשרים שנה הכישלון המהדהד ההוא יושב על ליבי ואם הוא באמת כזה "כישלון" הסבירו לי אתם בבקשה למה מקרינים אותו ללא הפסקה?
לפני חודשיים הלכתי ברחוב, הצצתי באיזו חנות ומי הופיעה אל מול פני הנדהמות? - אני בגיל תשע-עשרה פלוס.
לפני כשנה, במסגרת עבודת תחקיר עצמי שעשיתי על אותה תקופה, ניגשתי לקרן סרטי איכות וביקשתי את הוידאו של הסרט. כמובן שעם כובע וחצאית בני-ברקית בקשתי נראתה תמוהה, אך נעניתי.
זאת הייתה הפעם השניה בחיי שראיתי את הסרט ההוא. הפעם הראשונה הייתה בהקרנה שלאחריה השתלחה בי המדינה כולה. עד אז לא ידעתי שלי, ילדה בת תשע-עשרה פלוס, יש כל כך הרבה שונאים.
ישבתי עם עצמי בסלון של הורי והרגשתי שאני מתמוטטת. אשכרה, באמת, שיחקתי שם ממש לא רע, כלומר, איך הם עשו לי את זה?, יבבות של שנים של קיפוח השתלחו מגרוני אבל הפעם באמת הרגשתי שסגרתי עלי את הדלת שאני כבר לא שם. מה היה שם? מסתבר שלהצלחה הרבה אבות והכישלון באמת יתום.
אתם צריכים להבין שאז בשנות השמונים בניגוד להיום, בקושי צצו פה כוכבים ואני ששיחקתי בסגנון אריק רומר עם בעיה שפתית קלה נראיתי למבקרים הכי אנטי כוכבת שיש.
אומנם הייתי אמורה לשחק ילדת פנימיה עם אבא סרסור ואימא בהקפאה, משהי מוזנחת ותמוהה לחלוטין אבל הם העדיפו להדביק עלי את סטנדרט הפנטזיות הלחות שלהם ולהוריד סרט מוצלח למדי מעל המסכים.
תחושת הכישלון שלי אז הייתה איומה. בשיא תמימותי הלכתי ללמוד בבית צבי עם ביטחון ששואף לאפס, אבל עם נחישות משונה להצלחה ושם גיליתי מורים ותלמידים דוחים עד אימה. לעולם לא אשכח מורה מתעללת שכתבה לי פתק בזה הלשון: את מטומטמת ויש לך איכויות של סוכרית טופי.
כל כך רציתי להצליח, כל כך חיפשתי הכרה מחודשת שחיי הצעירים הפכו לאיזה זרם עכור ומטושטש.
את הלילה ההוא שאחרי הפתק לא אשכח לעולם. הייתי נסערת לחלוטין, אבודה, בודדה וחשבתי שמותי עדיף מחיי, לקחתי חפיסת גלולות שהחבאתי במקום נסתר, נסעתי לחוף הים ובקשתי חדר בבית מלון. התכוונתי לשים קץ לחיי ולכל הביזיון הזה ולערבב גלולות באלכוהות ולמזלי הרע שהוא כנראה טוב, שכחתי את תעודת הזהות שלי בבית ושום בית מלון לא הסכים לקבל אותי.
אני זוכרת שבכיתי ללא הפסקה, אך הטיול לאורך החוף הרגיע אותי קלות וכשחזרתי הביתה זרקתי את הגלולות לפח והבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור לחשוב אפילו על לפגוע בעצמי.
אם כי הסוף לא היה ממש טוב. כלומר, לא באותה תקופה. אומנם סיימתי את בית צבי, אך מנהל המוסד דאג להשחיר את שמי עוד יותר מהמומלץ, הוא פחד להעיף אותי כי הבין שיש בי משהו ומצד שני קיווה שההשפלות החוזרות והנשנות ירפו את ידיי.
לאורך זמן הוא הצליח. כשיצאתי, כאמור שסיימתי את לימודי לא הייתה לי עבודה בשום תחום קולנועי או תחום אחר. לא היו לי קשרים ובטח שלא חברים. כלום! חוסר הביטחון כרסם בי והתחלתי להאמין במה שאמרו עלי. האמנתי ש: אני לא מעניינת, אין לי מה להציע וכנראה שגם אין לי כישרון.
על סעיף א' וב' התגברתי תודה לאל, אבל בקשר לסעיף ג' אני עדיין מפקפקת. ובזה החלאות כן הצליחו ואני מקווה שיבולע להם ביום מן הימים.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה זה קרה בכלל ולמה דווקא לי? ולמה בגיל צעיר כל כך? וגם אם התשובה כן ברורה לי, אני עדיין מתקשה לענות אותה לעצמי. כנראה שאני עדיין גאוותנית נורא.
דברים טובים שקרו לי בעקבות הביזיון:
הייתי כל כל ממוטטת שלא חיפשתי גבר חזק ומאיים (המחלה הקודמת שלי); חיפשתי רק חבר, וכך בגיל צעיר מאד מותשת ממאבקי סרק עם חצי מדינה נפלתי מתייפחת לזרועותיו של בעלי לעתיד. זה קרה על הפגישה השנייה והוא מיד הקשיב לי והאמין בי ועבורי זה היה המון. זה היה הכל; לא האמנתי יותר בבני-אדם רק בילדים, וזאת הייתה הסיבה העיקרית להולדת בתי הראשונה. מאחר והתוצאה הייתה מקסימה רציתי עוד ומהר; חזרתי בתשובה. כלומר זה היה המון שנים אחרי, אבל אין ספק שאם אבקה זוהרת הייתה מלווה את צעדי הייתי אולי יותר שקועה בעצמי ופחות שקועה באמת.
אנשים טובים שכן ליוו אותי באותה תקופה:
חברתי עופרה ראובן שאף היא הספיקה לחזור בתשובה, בעלי, והבמאית ניקול קאסל ז"ל שהייתה היחידה שתמכה בי בכל כוחה לאורך כל ה3- שנים ולצערה לא זכתה לראות אותי שבה ומתרוממת על קרשי הבמה.
לא נורא ניקול, לקדוש ברוך היו כנראה תוכניות אחרות עבורי. תמיד חשתי אשמה על כך שלא הצלחתי לממש את יכולותי כפי שאת כל כך קיווית, אך בטוח שכעת שאת שם, גם את רואה את הדברים אחרת, תודה לך.