צהרי היום במסעדת "עזורה" הממוקמת בלב ליבו של השוק העירקי, מצידו השני של רחוב מחנה יהודה. כמעט ואין כסא פנוי. כולם עסוקים, הלקוחות נהנים מהארוחה וצוות העובדים דואג ומגיש. שורת סירים מתחממים באש קטנה על פתיליות נאמנות. האווירה ביתית ועל הקירות העשויים אריחי קרמיקה מודבקים בצפיפות, זה לצד זה, שטרות-כסף ממדינות שונות. זהו אוסף שהלך וגדל במשך השנים בעזרתם של סועדים מרוצים. ליד השולחנות הביתיים תלויה תמונה ממוסגרת. כותרתה "אילן היוחסין של הירושלמי האסלי", ובין ענפי האילן מצאתי את תמונתו של עזרא שרפלר - "עזורה", על שמו קרויה המסעדה המזרחית הנחשבת לאגדה בקרב רבים. עזורה האב למד את רזי המטבח עוד מנערותו ומאז היה למוח שמאחורי המטעמים.
בשנים האחרונות התגלגל לעבודה במסעדה, בנו של עזורה, משה שרפלר או בשמו המוכר יותר "מושיקו", לאחר שהייה ממושכת בארצות-הברית. הוא הגיע ארצה רק לביקור אך תוכניותיו לחזור לנכר התמוגגו. יום רדף יום, ומאז הוא כבר עובד לצד אביו כשש שנים ומסייע למסעדה לעמוד בציפיות הגבוהות שהתבססו עם השנים.
מושיקו מתאר את ילדותו כמי שגדל במסעדות. הוא נזכר שלאחר יום לימודים בבית הספר נהג תמיד להגיע עם חבריו, רק כדי לאכול וללכת, אך עם הזמן החל לעזור לאביו במסעדה. כיום, מושיקו מכיר היטיב את הקליינטים המגיעים דרך קבע למסעדה ואת העדפותיהם, ומרגיש שהוא בבית. הוא מעיד על עצמו, כי מאז שהצטרף לעבודה במסעדה נהיה בעצמו "מכור" לחומוס, כך שלפחות פעמיים ביום אפשר לתפוס אותו מנגב בפיתה.
מסעדת "עזורה" נמצאת במקומה הנוכחי בשוק העירקי מאז שנת 1983. לפני כן, מספר מושיקו, שימש המבנה כמחסן. במקור פעלה "עזורה" עוד משנות ה-50, פעם ברחוב יפו ופעם בשכונת ממילא, כשקו המחשבה המאחד בין המקומות השונים הוא השמירה על היציבות של סוגי האוכלים ובעיקר על הטעם המיוחד לאורך השנים.
הוא נזכר במנה ייחודית ואהובה על אנשי השוק, מקרוני לבן עם שעועית, שהוגשה לצד מיץ אשכוליות וסודה. ובחבריו הותיקים של אביו שפקדו את המסעדה. אלו היו ירושלמים מבעלי בתי-קפה ומסעדות בעיר, אנשי השוק, עובדי המשרדים שבאזור, ישראלים החיים בחו"ל ומבקרים בארץ, חברי כנסת, שרים וקציני צה"ל שונים.
מקרה אחד, שהתרחש במסעדה לפני כמה שנים, מרגש אותו במיוחד. לקוח שישב במסעדה ואכל מג'אדרה בכה ובכה, וכשניגשו אליו העובדים ושאלו מדוע הוא בוכה, ענה שהמג'אדרה מזכירה לו את האוכל שאמו הייתה מכינה.
לעזורה האב זיכרון מיוחד מיוסי בנאי ז"ל, שנהג להגיע עם חבריו למקום ולקרוא מחוץ למסעדה: "זה האוכל של אמא שלי... וזה הריח...". בעוד האב מספר, שולף מושיקו את ספר השירים של בנאי ומראה לי את אחד השירים שכתב בנאי על הווי המקום, שהזכיר לו בעיקר את תקופת ילדותו ואת אמו. השוק העירקי, הדוכנים הצבעוניים וקריאותיהם של המוכרים המזמינים את העוברים ושבים גרמו לי לחשוב שאני נמצאת במעין בית גדול בו כולם דואגים לכולם. בתוך השוק המגוון הזה, המסעדה של "עזורה" והאנשים בה - חשפו בפני את ירושלים האמיתית והצנועה. הרגשתי עטופה באווירה קסומה וחמה ובמקום מיוחד זה גיליתי בעיקר רצון טוב לתת.