מקום רחוק אילת. ככל שמתקדמת נסיעתה של עו"ד פלר גבעון באוטובוס שיצא הבוקר מירושלים, היא מתרגשת. היא מביטה בנוסעים וחושבת על הפגישה שקבעה הערב. יש בה פחד אבל גם סקרנות והיא מקווה. חברה שנפשה לא מזמן באילת, נתנה לה מספר טלפון ואמרה: "צלצלי אליו, הוא רוצה להכירך".
לאחר שיחות טלפון אחדות שניהלה עם אקי בן-דוד, קבעו שניהם את הפגישה הזו. עכשיו היא נחבטת בכיסאה וחושבת שחבל שלא טסה. ממטוסים היא מפחדת, אבל כעת באוטובוס, נדמה לה שעשתה טעות.
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'מי שמחליט להגיע לשמים גם הכוכבים נותנים לו יד'. את מוצלחת וחכמה ואת תגשימי לי את החלום. תהיי עורכת-דין מפורסמת, או שופטת. אל תדאגי לכסף, בשביל מה שמרנו את כל הזהב שהבאנו?".
היא מדמיינת את מראהו. היא יודעת איך הייתה רוצה שייראה ובינתיים היא מפרקת את אותיות שמו, מנסה אותן ליד שמה.
מה הוא אמר לה? אמר שהוא רב מלצרים במלון הצדף, אבל היא אינה מכירה את המלון וגם לא ממש את העיר. כשהיא יורדת לאילת, לכינוס המשפטנים השנתי, היא מתאכסנת רק במלון דן. הפעם בחרה לנסות את ארמונות הרודס הסמוך.
אקי סיפר שהיה נשוי והוא אב לשני בנים גדולים. הזכיר בדידות וגם הזדמנויות עם נשים שנקרו לו באילת. שאל אותה למה לא נישאה וגם תהה אם יהיה הוא ראוי בשבילה, כשהיא משפטנית מפורסמת בירושלים.
בעין-גדי עולות לאוטובוס שתי תיירות צעירות. היא מביטה בהן וחושבת שהיו יכולות להיות גם לה בנות בגילן ושוב היא נעצבת והוגה בטעויותיה. מחשבותיה מפליגות וסוחפות אותה אל חשבון נפש.
כשהיא מתעשתת, היא שמה לב לשטחי הים היבשים ונזכרת שקראה על הבולענים הנפערים כאן שהם סימן לכליון ושקיעה.
בתחנת הדלק של נווה-זוהר מכריז הנהג על הפסקה. מתיקה היא מוציאה סנדוויץ' ומתיישבת לאכול בסככה.
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'זקן שמתחתן עם צעירה הוא כמו מת שנשארה לו רגל אחת מחוץ לקבר'. ואת, מה פתאום התאהבת בראש החוג למשפטים? מה יש לך עם מבוגר ונשוי? כל-כך הרבה בחורים צעירים ופנויים יש בארצנו. למה את מקלקלת לעצמך את השם ואת החיים? לא חבל?".
כשמתחדשת הנסיעה והיא מתיישבת במקומה שבקדמת האוטובוס, מזהה אותה לפתע הנהג ומתרגש. הוא מספר לה על הקשר בין משפחותיהם והם מפליגים בשיחה. מעכשיו הנסיעה אחרת והכסא כבר לא מציק. ברגעים דוממים היא מתפנה אל המראות החולפים ואפילו מתפעמת. האוטובוס כבר בכביש הערבה ומפעם לפעם מגיחות מתוך הישימון הצחיח הפתעות קטנות של חממות ויישובים מוריקים.
ארבע שעות נמשכת הנסיעה. לבסוף, מתגלים לה הרי הגרניט ואילת השרועה בפתח המפרץ. כשנפתחת דלת האוטובוס, היא נחשפת אל אד רותח ונספגת לתוכו בהפתעה. היא נוטלת את מזוודתה ועולה על מונית.
בארבע היא נכנסת אל הרודס. בקבלה היא נרשמת, מקבלת את חדרה ועולה. בדיוק אחרי שהיא גומרת לתלות את בגדיה, נוקשים על דלתה. שליח מביא אליה שושנה אדומה בעטיפה ורודה. היא מוציאה כסף מארנקה ומשלמת לו. היא תוהה למה אין כל סימן לשולח, אבל יודעת שזה אקי. היא מאלתרת צנצנת ומצלצלת, משאירה לו הודעה שהיא ממתינה לצלצול ונכנסת למיטה.
היא מתעוררת מהפלאפון ונדרכת. אולי זה הוא? מזכירתה הנאמנה נעמה מעדכנת אותה בעניינים דחופים. היא מקשיבה באדישות, מצווה עליה לבשר לכולם שהיא בחופשה וסוגרת.
כשהיא מתלבשת לקראת ארוחת הערב המאוחרת, אקי מצלצל סוף סוף. הוא מתעניין בתחושותיה בחום האילתי וכשהיא אומרת לו שעוד לא אכלה, הוא מציע לה את חדר-האוכל האינטימי בבניין שפונה ללגונה. "אחרי הארוחה" הוא אומר "לכי ושבי לך בלובי שבבניין המרכזי ואני אגיע בערך באחת-עשרה, כשאסיים".
חדשות היא רואה בחדרה ואחריהן היא נשארת לראות פרק בסדרה שהיא אוהבת. בזמן הפרסומות היא מביטה במראה, מטיבה את תסרוקתה ובוחנת את הצבעים החדשים בשערה. אחר-כך היא נפנית אל תלבושתה ושוב מותחת את הגרביים מעל לתחתוני המשי החדשים. היא נותנת מבט חקרני ועמוק בשפתיה ותולשת שערת שפם סוררת. כשהיא כמעט מרוצה, היא מתיישבת בזהירות על הכסא שמול לשולחן המרוקאי ומביטה אל האורות הנשקפים מרחוק. שוב מקרינים את הסדרה, אבל אין לה כבר סבלנות והיא קמה, נותנת בעצמה מבט ארוך ויוצאת.
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'אם נשאר לך ראש, כדאי לך גם לשים לב לצורת הכובע'. למה את חושבת שאת לא יפה? כל אשה שמתלבשת ומסדרת את עצמה היא יפה. ואת גם אשה חכמה ומאוד מוצלחת!".
כשהיא ממתינה למעלית היא פוגשת את ד"ר שאלתיאל ואשתו הנופשים כאן גם הם. מיד היא מקטלגת: "תיק ש/337 ירוחם לב נגד בית החולים "הדסה" והרופאים ד"ר שאלתיאל וד"ר לוי". ד"ר שאלתיאל לוחץ את ידה בחום ואומר: "ה-מלאך שלי, פלר גבעון", והוא ואשתו, תוך שהם שבים ומודים לה על הזיכוי במשפט, מתעניינים בתוכניותיה ומציעים לה להצטרף אליהם להצגת תיאטרון שירדה לכאן. כשהמעלית מגיעה ליעדה, היא עוד מספיקה להיפרד ומפטירה בצחוק: "אני כאן רק להתפרעות כבדה...".
אחרי שהיא מסיירת בתוך המלון, היא יוצאת אל הרמפות הגדולות ומשקיפה אל המפרץ ואל עקבה. היא מביטה בקוצר רוח בשעון ונכנסת אל הלובי המושקע, מוצאת לה מקום בתוך כורסאות מאוכלסות בנופשים יגעים. רעשם של הילדים המשחקים בין חללי הישיבה, נבלל בנגינת התזמורת. היא מפזמת עם הנגינה את צי'ק-טו-צי'ק וכשניגשת אליה המלצרית עם הצעה לשתי כוסות קוקטייל פירות במחיר מציאה, היא נענית ומזמינה.
אשה שיושבת מולה מעירה: "התלבושת של העובדים כאן מזכירות לי את להקת כרמון" ושתיהן צוחקות. האשה שואלת מהיכן היא מוכרת לה ונקשרת שיחה. היא מספרת לזרה את סיבת בואה ומתוודה שהיא סקרנית ומתוחה. כשהיא מביטה שוב בשעון, מעודדת אותה שכנתה החדשה.
שני הקוקטיילים מובאים והיא מכבדת את האשה באחד. כשהן נפרדות הן מחליפות ביניהן טלפונים ומתכננות פגישה מחר.
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'רווק שמחפש הרבה, נשאר בסוף להתחבק עם עצמו'. ביום שאני אמות את תשארי לבד. למה שלא תקחי ילד או ילדה? חבל שלא נכנסת להריון כשעוד היה אפשר. מה יצא עם כל הכסף שאת אוספת? בסוף הוא ילך לאחרים. עוד תבכי על כל הזמן הזה. לא חבל על החיים?".
כבר אחת-עשרה. הלובי מתרוקן אבל התזמורת עוד מנעימה. הבר מלא והיא נושאת מבטה לשם. היא מתיישבת וזוקפת את עצמה אל מול הדלתות, מנסה לצוד במבט את הבאים. אנשים חוזרים מבילוי. זוגות נכנסים, אבל היא אינה מזהה איש.
ברבע לשתים-עשרה היא יודעת שהוא כבר לא יבוא.
מאוכזבת, כועסת ועייפה היא עוזבת ועולה לחדרה.
היא נשכבת במיטה הרחבה עלובה ועזובה. פתאום צלצול. הוא מבקש סליחה ומתנצל. אומר שהייתה תקלה ורק עכשיו סיים את עבודתו. הוא מתנצל שנית ומברר אם תסכים להעתיק את הפגישה למחר, שכן עליו להשכים קום. היא מקצרת. עדיין נעלבת ולא מאמינה. אין לה גם כוח לכזבים שקופים. ביובש היא מאשרת פגישה עתידית ונפרדת.
"אה פלר" אומרת לה אמה, "אצלנו אומרים: 'מי שמשתחווה לציפור, מוותר על כבודו בין בני-אדם'. חבל שאת לא מחפשת גבר שיתאים לך. יש אלמנים, יש גרושים, יש גברים פנויים בעלי עמדה והשכלה בכל מקום. צריך רק לדעת להסתכל".
בבוקר אחרי, היא לובשת את בגדי ההליכה, נועלת את האדידס ויוצאת החוצה. כשהיא יורדת לאורך שובר הגלים ליד המלון, היא פוגשת דייגים רבים. רוח בוקר חמה מנשבת מכיוון הגבול והיא הולכת ועוקבת אחרי שטיחי הריצוף הצבעוניים. אנשים הולכים מולה וכולם נושאים לה ברכת "בוקר טוב". בינה לבינה היא תוהה אם יהיה לה אכן "בוקר טוב" וחוזרת במחשבותיה לאתמול.
כשהיא שבה למלון, היא אוספת את העיתון שהזמינה ועולה לחדרה. בזמן המקלחת היא מחליטה לדעת עליו יותר. אחרי שהיא מתלבשת, היא מצלצלת למשרדה ומבקשת מנעמה לבדוק פרטים על אחד, יצחק בן-דוד. היא בטוחה שנעמה תאסוף לה את כל החומר במהירות ובדיסקרטיות. בינתיים היא יוצאת אל ארוחת הבוקר. נעמה מחזירה אליה תשובה עוד טרם שסיימה לאכול. אחרי שהיא מוסרת את כל שאספה על אשתו לשעבר ועליו, מסכמת נעמה ביובש: "בן-דוד הוא בן-אדם נורמאלי, רגיל ונקי מרישומים. יש עליו חוות דעת טובה".
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'הכסף פותח דרכים אפילו בתוך ים'. כדאי לך להשקיע בעצמך, ללמוד איך לאהוב את החיים והגברים כבר יגיעו לבד".
עם חברתה החדשה היא מבלה את היום בקניון "מול-ים". כשהן ישובות בקפה שם, הן דנות גם בפגישה שלא התקיימה. "בכל זאת" אומרת החברה, "כדאי שתפגשי בו הערב. תני למהלך הזה סיכוי, למרות האכזבה, הרי אין לך מה להפסיד...".
את רוב היום היא מעבירה בקריאה ובשיטוט באינטרנט. אין לה היום כוח להעלות בלפטופ את חומרי עבודתה. אחרי שהיא נחה ואוכלת, היא מכינה את עצמה לפגישה, אבל לבה כבד.
אל הלובי היא סרה ממש בשעה היעודה. ליד הבר היא רואה אותו. היא יודעת שזה הוא, אבל היא מתיישבת במקום רחוק, אל מול החלונות הגדולים וגבה אליו. בתשע וחצי הוא מצלצל אליה. היא מסננת את השיחה. אחרי דקותיים היא שולחת לו מסרון ומסגירה את מקומה. הוא מביט אליה, נוטל את כוסו ומרים. הוא שולח מסרון בן מילה: "תצטרפי?" והיא מסמסת בחזרה: "עוד לא". כשהיא קמה ופונה אל כיוונו, הוא מסמס שאלה: "שנעלה אלייך?" והיא בתשובה כותבת את מספרו של חדרה ומזמינה. היא חוצה את הלובי ועוברת לידו, מחייכת אליו במתיקות והולכת אל המעלית. כשדלתותיה נפתחות, היא נכנסת ועולה.
במהירות היא מותחת את כיסוי המיטה, דוחפת את חפציה הפזורים לתוך השידה ומתיישבת בציפיה.
עשר דקות חולפות והוא איננו. היא מגייסת לעצמה תירוצים קטנים ומסמסת לו שוב הזמנה עם מספר החדר.
היא ממתינה.
פתאום היא מבינה.
"אה פלר" אומרת לה אמה, "אצלנו אומרים: 'הזמין אורחים והשאיר אותם לשחק לבד'. מי שבורח מעצמו בורח גם ממחויבויות בחיים. תמיד תיזהרי מגברים שמבטיחים ולא מקיימים. אלה שאין להם מילה, מסוכנים באמת. הפה שלהם מדבר, אבל הלב פגום. כבר היה אחד שהבטיח לך פעם הבטחות בלי כיסוי. תמיד כדאי ללמוד לקח מניסיון".
בכבדות ובצער היא מתפשטת. כשהיא לובשת את כותנתה היא נעמדת למול המראה ובוחנת את עצמה בקפידה.
אחר-כך היא מרתיחה מים בקומקום ומכינה לעצמה כוס תה. לבד היא יושבת במרפסת הקטנה ושותה. היא מביטה אל האורות הרחוקים שמעבר לגבול ירדן ויש לה רצון עז לארוז עכשיו ולהסתלק, אבל הרפיון והרחמים מקבעים אותה למקומה.
כשהשחר עולה היא קמה, סוגרת את המרפסת ונכנסת אל חדרה. אחרי שהיא מתלבשת בבגדי ספורט, היא יוצאת אל הליכת הבוקר.
היא שוב פוגשת בדייגים ובהולכים שהשכימו. כשהם מברכים אותה בברכת "בוקר טוב" היא מחייכת ועונה בחזרה.
"אה פלר" אומרת אמה, "אצלנו אומרים: 'אם הלך מוכר הלחם, יבוא האופה. אם הלכו כלי האפיה, תבוא התבנית'. מה שאומר שלכל אדם יש תחליף. את יודעת שיש עוד כל כך הרבה דגים בים ולמה את כבר לא מאמינה בכוחותייך?".
כשהיא עומדת בקבלה ומחזירה את מפתח חדרה, מגיש לה הפקיד מעטפה. היא מנחשת שיש בה מכתב התנצלות. היא מותירה אותה סגורה וביציאה אל המונית הממתינה לה, משליכה אותה לפח שבכניסה.
לנהג היא אומרת: "אל שדה התעופה" והם נוסעים.
כשהמטוס ממריא היא נאחזת בחוזקה בידיות מושבה וחושבת לעצמה שבהתגברות הזו שלה עכשיו על הפחד, יש פתח חדש של תקווה.