עם עלות השחר אנחנו מתקרבים לחופי עזה. באופק יש מי שרואה את ספינות חיל הים הישראלי. אני הייתי הפסימיסט בחבורה וסברתי כי נעצר. בעניין זה הפסדתי בהתערבות עם גרטה ברלין, מראשי התנועה שלקחה על עצמה לשבור את הסגר.
אנו מקבלים תשדורת מהחוף הישראלי: מה שם הספינה? כמה אתם מונים? מהו נמל היעד? הקפטן עונה: עזה, והתשובה: תודה ושלום. הדרך פנויה, איש לא עוצר בעדנו, והשמחה בין חברי המשלחת רבה. הספינות של חיל הים נשארות במרחק רב מאיתנו. שמחתי על הפסדי בהתערבות. אמרתי לחברים במשלחת שבניגוד למצופה - ממשלת ישראל נהגה הפעם בתבונה מישהו בצמרת שם הבין כי לעכב בלב ים ספינה שמביאה תרופות ומשלחתה כוללת את כלת פרס נובל לשלום, יוציא לישראל שם רע בכל העולם. בהחלט הפתעה נעימה.
לאחר 15 שעות הפלגה אנו מתקרבים לנמל עזה. דייגים פלשתינים צופרים ומריעים לנו. ב-8.30 בבוקר עגנו. בחוף חיכו לנו עשרות צלמי טלוויזיה. המשטרה הפלשתינית נמצאת במקום עם עשרות אנשים. מיד עם העגינה עלו עליה שוטרים חמושים במטרה למנוע מכל אדם שאינו מורשה לעלות על הספינה. אנו ירדנו לחוף, והתקבלנו בסבר פנים ידידותי על-ידי כולם. ברכת ברוכים הבאים ((WELCOME נשמעה שוב ושוב.
לקראת בואנו לעזה, הייתי במתח-מה. לא ידעתי איך אתקבל על-ידי עזתים בהיוודע שאני ישראלי. ההפתעה הייתה מוחלטת. בכל מקום אליו הגעתי, לא זו בלבד שקיבלו אותי במאור פנים, אלא ביקשו לראיין אותי שוב ושוב. עזה, כך למדתי בימי שהותי בה, מלאה בעשרות צלמי טלוויזיה. חלקם מייצגים תחנות עולמיות מוכרות, חלקם האחר הם פרילנסרים, שמקווים למכור את מרכולתם לאחת התחנות, בין בעזה בין בעולם הערבי.
בכל הראיונות חזרה על עצמה השאלה: מהו המסר שלי לאנשי עזה? תשובתי הייתה: המסר שלי לעזתים ולישראלים הוא זהה: לא לירות - לדבר; והוספתי כי הסגר הוא פשע, ענישה קולקטיבית על חפים מפשע. אני לא הישראלי היחיד המתנגד לסגר, יש עוד רבים כמוני. אנחנו שכנים וצריכים ללמוד לחיות אחד עם השני מתוך כבוד הדדי ושמירת זכויות אדם. תנאי מוקדם לכל אלה – חיסול הכיבוש. התרשמתי כי הדברים נפלו על אוזניים קשובות. בכל הראיונות הדגשתי גם כי יש להביא לחילופי שבויים בין ישראל לממשלת עזה. זהו צעד בונה אמון. גם זאת התקבל בברכה.
לאחר שירדנו מהספינה, ולאחר שחברי המשלחת סיימו להתראיין, סיפור שנמשך לא מעט זמן, נכנסנו לאוטובוס שממשלת עזה העמידה לרשותנו בסיורנו בעזה. האוטובוס כבר ידע ימים טובים יותר, אבל איש לא בא בטרוניות שהרי אנו יודעים שזו תוצאה של המצור.
התייחסו אלינו כאורחים חשובים ביותר. האוטובוס לווה כל הזמן במכוניות משטרה עם קוז'אקים וסירנות שדאגו לפנות לנו את הדרך. אנשי ביטחון נסעו עימנו ושמרו עלינו שלא יאונה לנו כל רע. מעולם לא חשתי בטוח יותר.
התחנה הראשונה שלנו הייתה בית המלון "מארנה". מנהל המלון באסיל שאווא קיבל אותנו בידידות ובאדיבות. זהו מלון עם חצר יפהפייה שמשמשת כמסעדה ובית קפה. כל שני חברים במשלחת קיבלו חדר. החדרים גדולים, יש טלוויזיה (שלא הצלחתי להפעיל, אולי מפאת כישורי חסר בהפעלת שלטים למיניהם) ושירותים. המצוקה ניכרת בדברים קטנים, זרם המים לא תמיד תקין וכיוצא באלה, אבל על הכול מחפה שירות אדיב לעילא. לאחר שהנחנו את חפצינו בחדרים ושתינו כוס קפה, עלינו שוב לאוטובוס לביקור בבית חולים שיפא.
בבית החולים קיבל אותנו שר הבריאות ד"ר באסים נעים. כפי שלמדנו גם בביקורים הבאים, קודם כל מתכנסים ושומעים דיווח על המקום וקשייו. באופן טבעי הסגר והמצור חוזרים ומככבים בכל ההרצאות ששמענו כעילת העילות למצוקה הגדולה הניכרת בכל מקום.
בית החולים שיפא הוא הגדול שבבתי החולים הפלשתינים. מתחם רב בניינים. לאחר טקס מסירת התרופות שהבאנו, סיירנו במחלקות השונות, סרטן, רדיולוגיה, ועוד. הרושם של איש לא מקצועי הוא שבית החולים עושה מאמצים לתת לחולים את המרב שיכול, אלא שהמרב הזה לא מספיק. בכל מחלקה חזרה ונשנתה התופעה: אפשר היה לתת טיפול הרבה יותר יעיל וטוב אלמלא הסגר והמחסור בתרופות.
לאחר שנודע כי אחד מחברי המשלחת הוא ישראלי, ניגש אלי אדם לבוש בגלאביה, ובעברית שוטפת ביקש שאעזור לו להעביר את אחיו חולה הסרטן לישראל. האיש הוא איסמאעיל יוסף אבו זור, שעבד שנים בתל אביב בשיפוצים. הוא אמר לי בהתרגשות רבה, תראה מה הסגר עושה לנו, הורג חולים. אחיו, מוחמד יוסף אבו זור חולה בסרטן הדם, והרופאים בשיפא המליצו כי יקבל טיפול בישראל. יש סיכוי כי יחלים אם יקבל טיפול מתאים. אלא שהסגר האכזרי אינו מאפשר זאת, ומעטים מצליחים לעבור את שבעת מדורי הגהנום של השב"כ, שקובע מי לחיים ומי למוות, וברוב המקרים גוזר מוות על חולים "מסיבות ביטחוניות", ואיסמאעיל מתפוצץ. הסברתי לו שאינני האיש עם הקשרים הנכונים בשב"כ, שהרי אני כאן בגלל התנגדותי למדיניותו. סיפרתי לו על עמותת רופאים לזכויות אדם בישראל שהיא אולי תהיה עוגן הצלה עבורו. לרופא המטפל בעזה יש קשרים עם העמותה ונקווה שיעזור.
ממחלקת הסרטן עברנו למכון האם אר איי. הרופאים דיווחו לנו כי המכון עובד רק באופן חלקי מאחר וישראל אינה מאשרת מעבר חלקים נוספים שיאפשרו את ניצולו המלא. עוד דוגמה לרוע ולרשע שעומדים ביסוד הסגר הפוגע בחולים הזקוקים למכון.
בית החולים הקצה שני חדרים למוזיאון צנוע המוקדש לתוצאות ההפצצות של ישראל. המוזיאון מכיל בעיקר תמונות של אזרחים שנפגעו בהפצצות, בהם ילדים ונשים, בוודאי לא אוכלוסיה לוחמת, וכן שולחנות עליהם מונחים רסיסים של פצצות וטילים ישראלים.
המוזיאון מרשים דווקא בגלל צניעותו. אין שם ההדר והטכנולוגיה של "יד ושם" אבל הוא מראה בצורה בהירה את התופת אליה נקלעו מי שנפגעו בהפצצות הישראליות. כישראלי חשתי את אי הנעימות המלווה גרמנים שמבקרים ב"יד ושם". על-מנת למנוע אי הבנות, אני מבקש להדגיש כי אין כאן השוואה בין השואה להפצצות על עזה, אלא האמור מתייחס רק לתחושת אי הנוחות שתוקפת את המבקר שבא ממדינה שגרמה את הפשע.
מבית החולים חזרנו למלון לארוחת צהריים. לא ארוחת גורמה במסעדת יוקרה תל אביבית אבל בהחלט ארוחה טעימה ומשביעה. בתום הארוחה קיבלנו הודעה מהמארגנים כי סדר היום שלנו השתנה מעט מאחר וראש הממשלה, איסמאעיל הנייה, מבקש לפגוש את המשלחת.
משרד ראש ממשלה שוכן בוילה בסופו של רחוב שקט. בכניסה למתחם שני שוטרים, שמצדיעים למשלחת. מה שהרשים אותי הוא הפשטות שבכניסה לבניין, בהשוואה לנעשה בישראל. אין בדיקות תיקים, אין מתקנים לגילוי מתכות, אין אנשי משמר שסורקים את גופו של המבקר במכשירים לגילוי מתכות , אין צורך לרוקן את הכיסים. בכל זאת, חשבתי בליבי, יש ישראלי במשלחת, אבל לא הפלו אותי לרעה, ולא עברתי בדיקות מחמירות.
ההשוואה לנעשה בישראל מתבקשת. משלחת, ותהיה הידידותית ביותר, שנפגשת עם ראש הממשלה בישראל, חבריה צריכים לעבור בדיקות מחמירות ביותר, ואם יש שם ערבי, הוא יופרד ויושפל בסדרת בדיקות המיועדות לערבים בלבד.
משרד ראש הממשלה הוא בהחלט מרשים. בחדר קבלת הפנים עמדו בשורה שרי הממשלה. כל אחד מאיתנו לחץ את ידי השרים עד שהגענו להנייה, איש גדול מידות, לבוש חליפה אבל לא מעונב. הצגתי עצמי בשמי תוך ציון המדינה ממנה באתי, הוספתי מספר מלים בגנות הסגר והבעתי תקווה שבקרוב יתבצעו חילופי שבויים בין שני הצדדים, והוא ענה אינשאללה.
חדר קבלת הפנים מלא בצלמים, ולא בכדי. הממשל העזתי תכנן טקס במלוא מובן המלה. תחילה נשא דברים איסמאעיל הנייה. הוא העלה על נס את חברי המשלחת, כינה אותם גיבורים שסיכנו את חייהם והציע לכל אחד מאיתנו אזרחות פלשתינית. העם הפלשתיני, המשיך, הוא עם שוחר שלום וצדק, אבל לא יוותר על זכויותיו החוקיות. הוא לא הזכיר את ישראל בשמה, אלא דיבר על הכיבוש השולל את זכויות הפלשתינים וכל עוד זה יימשך, תימשך גם ההתנגדות. איננו נגד היהודים, אמר, עובדה שבמשלחת גם יהודי, כשהוא מכוון כלפי, אלא נגד הכיבוש והכובש ששוללים מהעם הפלשתיני את זכויותיו הבסיסיות. עזה היא מקום סובלני לכל הדתות, וכראיה - הוא מורה לעבר הכומר הקתולי של עזה שנכח במקום.
לאחר הנייה נשאו דברים כמה מחברי המשלחת. ראשון שבהם, ד"ר מוסטפה ברגותי, כאמור חבר הפרלמנט הפלסטני ובעבר שר בממשלת האחדות הלאומית. ברגותי, חילוני העומד בראש מפלגת היוזמה הלאומית הפלשתינית, זכה לכבוד רב משום שסרב להיות חלק מממשלת אבו מאזן (אותה הוא מבקר קשות כמשת"פית עם הכיבוש הישראלי וכינה אותה באוזניי "ממשלת פטן"). הוא קרא לאחדות פלשתינית והנייה מיהר להזמינו להשתתף בישיבת הממשלה בעזה. ברגותי ענה משהו שגרם לצחוק רב, אבל לא תורגם לאנגלית (אני מנחש: יש לי מספיק צרות, אז אתה רוצה לסבך אותי עוד יותר?). זה מה שנקרא חיבוק דב. חברי משלחת נוספים היו בין הדוברים, ביניהם כלת פרס נובל לשלום מריד מגווייר שגינתה את הסגר, והדגישה את חשיבות המאבק הבלתי אלים. הבעיות העומדות על הפרק בסכסוך בין שני העמים קשות וסבוכות, אבל הסכם השלום בצפון אירלנד הוכיח כי במו"מ ניתן לפתור גם סכסוכים ארוכים וקשים, והביעה תקווה כי שלום ישראלי פלשתיני יושג לרווחתם של שני העמים.
בתום הנאומים העניק איסמאעיל הנייה לכל אחד מחברי המשלחת צעיף בצבעי הדגל הפלשתיני ומדליה מוזהבת עליה מודפסת מפת פלשתין כאשר עזה מודגשת באדום ועליה כתוב בערבית ואנגלית "לשחרר את עזה". בתום הטקס עברנו עם כל פמליית השרים ומכובדים אחרים, לחדר אחר בו חיכה לנו כיבוד קל, פחיות משקה לא אלכוהולי ועוגות.
עם תום הטקס, ניסיתי את מזלי בסוגיית השבוי גלעד שליט. פניתי לכומר הקתולי, איש קטן קומה, בעל גוף מלא, לבוש כובע ברט, מחייך הרבה, מחליף מלים עם כל המי ומי, והתרשמתי כי הוא מצוי היטב בנבכי הפוליטיקה העזתית. ניגשתי אליו, הצגתי עצמי, וסיפרתי לו על רצוני לפגוש את גלעד שליט. אמרתי לו כי יש חשיבות ששליט יפגוש בשביו ישראלי מתנועת השלום הישראלית, וישמע מפיו של אדם המתנגד למדיניות ממשלת ישראל על נסיבות שבייתו הארוכה. הוא חשב שזה רעיון מצוין. שאלתי אותו עם מי ראוי לדבר מבין אנשי הצמרת הנוכחים במקום, והצביע על שר הבריאות כמי שמקורב מאוד להנייה.
שר הבריאות, מעין חצי מכר, הרי נפגשנו בבוקר בביקור בבית החולים שיפא, ושם החלפתי איתו מספר מלים. זה מקל במשהו על המשימה. פניתי לשר וביקשתי להיפגש עם גלעד שליט. חזרתי על הנימוקים אותם העליתי בפני הכומר. אמרתי לשר כי אני ער לרגישות הכרוכה בנושא, ואני מוכן להיות מובל למקום שביו בעיניים מכוסות, שתפתחנה רק בחדר בו נמצא גלעד שליט, וכי השיחה בינינו תהיה בנוכחות אחד משוביו שדובר עברית, כך שלא יהיה דבר נסתר. השר לא השיב בשלילה, רק אמר כי מדובר בנושא מאוד מסובך, אבל הבטיח לברר ולתת לי תשובה למחרת. לצערי הדבר לא הסתייע.
מתוך שיחות עם אנשים מדרג יותר נמוך, הבנתי כי יש מעט מאוד אנשים היודעים היכן נמצא שליט, והסיבה העיקרית שבגינה אין מאפשרים ביקורים (למשל של אנשי הצלב האדום), נעוצה בחשש מהיכולת הישראלית עתירת הטכנולוגיה לערוך מעקב אחר המבקרים ולאתר את המקום בו הוא מוחזק.
באופן פרדוכסלי ניתן לומר, כי החמאס רוצה בכל מחיר לשמור את גלעד בחיים, ולמנוע מישראל פעולת חילוץ צבאית שעלולה להביא למותו, כפי שקרה במקרה של נחשון וקסמן, שנשבה ("נחטף" בשפת הממסד שאומצה על-ידי התקשורת), ומקום שביו אותר. במקום לנהל מו"מ לחילופי שבויים שלחו יחידה צבאית "לשחררו", והתוצאה, וקסמן נהרג עם שוביו ובמהלך הפעולה נהרג עוד חייל ישראלי.
במלים אחרות, כפי שהדברים נראים מעזה, גלעד ישוחרר רק כתוצאה ממשא-ומתן בו תיענה ישראל לדרישות החמאס לשחרור שבוייהם, או שלא ישוחרר כלל (עד שחס ושלום יתאדה כמו הנווט רון ארד). עבור ממשלת ישראל גלעד שליט כבר אינו חייל שיש לשחררו בהסכם לחילופי שבויים אלא בעל תג מחיר שלא שווה כל סחורה. כך בוגדת הממשלה בחייליה.
בערב נפגשנו עם החברה האזרחית, המורכבת מארגונים שונים שבחלקם הגדול הם בעלי אוריינטציה חילונית. באולם היו תלויות תמונות של ד"ר חיידר עבד א שאפי, רופא בהכשרתו, מאבני התשתית של השמאל הפלשתיני החילוני. במלחמת העולם השנייה לחם נגד הנאצים במסגרת צבא המדבר שהקים הצבא הבריטי. היה ממקימי אש"ף, וייסד את הסהר האדום הפלשתיני, היה איש שיח עם השמאל הישראלי, היה ראש המשלחת הפלשתינית ירדנית בוועידת מדריד (1991), תמך בפתרון שתי מדינות אבל התנגד להסכמי אוסלו משום שעקפו את נושא ההתנחלויות. כמובן שהיה מתנגד חריף לכיבוש הישראלי מתחילתו, והוגלה מספר פעמים מביתו שבעזה, פעם לסיני, פעם אחרת ללבנון אבל תמיד חזר לביתו בעזה. הוא נפטר ב-2007 בן 88.
אין ספק כי ד"ר חיידר עבד א-שאפי הוא הקוטב הפוליטי הנגדי לשלטון החמאס. אולם הנסיבות בהן נפגשנו עם החברה האזרחית, לא אפשרו דיון רציני בבעיות החברה הפלשתינית. הסגר ובעיותיו מאפילת על הכול. שמאל וימין סובלים יחדיו ומתנגדים יחדיו, והמסר העיקרי במפגש עם האורחים מחו"ל - הסירו את הסגר.
אחת ממנהיגות החברה האזרחית היא ד"ר מונא אמפרה (מקווה שלא טעיתי בשם ובאיותו), פעילה חילונית ופמניסטית פלשתינית ותיקה, איתה שוחחתי מעט בערב במלון. היא תומכת נלהבת במדינה חילונית דמוקרטית לשני העמים. אם אין מנוס מפתרון שתי מדינות הרי שהיא רואה בכך שלב מעבר למדינה האחת. אם כבר מדברים על חזון, אמרתי לה, אז בואי נחלום על מזרח תיכון חופשי דמוקרטי וחילוני. הרעיון בהחלט מקובל עליה.
אין ספק ששלטון החמאס והסגר הישראלי אינם הסביבה האופטימלית לפעילות פוליטית חילונית ודמוקרטית, אבל עינינו הרואות שהיא וחבריה פועלים בקרב האוכלוסיה במסגרת התארגנות עממית (GRASSROOT).