כאשר נשאל הסופר האמריקני הנודע הנרי מילר [1980-1891] בערוב ימיו, מדוע הוא כל כך משתוקק לקבל את פרס נובל לספרות - הוא ענה בכנות:
בגלל הצ'ק.
הנרי מילר היה מועמד לפרס נובל, אך לא זכה לקבלו מעולם.
ככל שידוע, לא היה הנרי מילר חסר ממון, שכן מדובר בסופר שהוציא מתחת עטו הפורה רומנים ואוטוביוגרפיות רבי-מכר, ותשובתו זו גרמה להרמת גבה; כי הרי שכר הסופרים שקיבל כתמלוגים על יצירתו, האפיל עשרת מונים על סכומו של הפרס. ובכל זאת, ראה הסופר את ההערכה שבעקבות פרס נובל דרך הצ'ק המיוחל.
שמא היה הסופר קמצן וחסכן?
כלל וכלל לא, שכן הוא היה ידוע כאוהב את תענוגות החיים על כל המשתמע מכך, ולא חי בצניעות יתרה, כזו המאפיינת חסכנים.
אלא שהצ'ק - מהווה הכרה, ולא במקרה פרסי נובל, כמו גם פרסים יוקרתיים אחרים - מלווים בהמחאה שמנה, שלגבי הזוכים - ברוב המקרים אינה העיקר, ובד בבד עם עובדה זו, חשיבותה של ההמחאה לא מוטלת בספק.
ומהי החשיבות של סכום הצ'ק?
זו דרך להבעת הכרה, יותר מהוקרה.
בעניין זה נמצאים באותה כפיפה כל אלה אשר מצפים לצ'ק וזקוקים להכרה ציבורית במפעלם, בעיקר בתחומי החשיבה והיצירה, מפעל שהוא בדרך כלל שנוי במחלוקת.
וכאשר מדובר בעבודה יצירתית, רעיונית, חשיבתית, אומנותית, מדעית - הדרך הכי ברורה, הכי נחרצת והכי משכנעת להבעת הכרה בחשיבות ובאיכות הייעוץ או היצירה - היא דרך הצ'ק.
לפעמים - דרושה כברת דרך ארוכה עד להגעה אל ההכרה בייעוץ המקצועי או ביצירה, ולא אחת היוצר מגיע אל שלו בעיתוי שכבר אינו רלוונטי מבחינת התשלום, אך הוא עדיין חשוב מהבחינה הערכית.
[גילוי נאות: כותב שורות אלו קיבל השבוע שכר ייעוץ לגבי תיק מורכב אחד, במסגרת משרדו "אבן פינה" בחיפה - כמיליון שקל, ולפיכך, מביע במאמר זה תחושה אישית].
