כשהוא עולה לבמה, משתרר פתאום שקט. יש לו נוכחות מיוחדת. זה לא המראה. זה לא הגובה, זה לא משהו מיוחד בהופעתו. אבל השיחות משתתקות, המבטים מופנים בסקרנות, הוא עומד רגע ומביט.
אחר-כך מתחיל בדבריו. ומרגע זה שורר שקט באולם. ממש לא בכוונה. עד ששמים לב ששקט מאוד, כבר נמצאים בתוך הנושא.
הנושאים שלו מרתקים, כאלה המעניינים כמעט כל אחד, מוגשים באופן מפתיע ומרגש. סוחפים גם את מי שכלל לא התעניין קודם בנושא.
קול כזה בשיחה יומיומית הוא בעייתי. כל השכונה שומעת. כל השכונה מקשיבה: על מה הצעקות? אבל זהו קולו של האיש - המרצה. יש תכונות שביום יום מקשות, אבל הן מועילות לדברים מסוימים. כמו הקול. בהרצאה רבת משתתפים נעים יותר לשמוע קול טבעי, ללא תיווך רדיופוני של רמקול. הקול נוגע יותר, מתחבר וסוחף בגלל הקשר הבלתי אמצעי.
הוא נמצא עם הקהל - הוא לא כבול לנושא, למילים, לא נכבש בקסמי עצמו או בכוח דיבורו. קשוב לקהל, מביט בהם, מעיר מדי פעם הערה נוגעת לקהל. אם חש קצת הסחת דעת, משתלב בעניין שקורה בקהל באמנות מיוחדת, על-מנת למושכו אליו חזרה.
מתבל במעט הומור - הומור מעודן אבל מצחיק. לא משהו שעלול לפגוע במגזר מסוים - נשים, גברים, עדות, בעיות מסוימות. חיוך אוהב ומאיר מצב או אפשרות מגוחכים בחיי היומיום שלנו.
הנושא שלו תמיד מרתק. כי הוא עצמו מרותק... נושא שמתחבר לחיינו, למציאות שלנו, לקשיים, לבעיות, לשאלות.
כמעט שאינו משתמש במילה אני. הנושא הוא הנושא. לא המרצה.
כשמסיים המרצה הטוב ביותר בעולם את הרצאתו, נשאר הקהל עוד קצת על מקומו. עם חיוך, עם התרגשות, עם הפתעה, עם מידע חדש, עם תובנה חדשה. משהו לחזור איתו הביתה.
ולפעמים קורה שפשוט קמים - ומוחאים כפיים!
המרצה הכי טוב בעולם - כי לקרוא, אפשר אולי לבד. כדי להתרגש ולהבין - צריך לשמוע מהאדם הנכון.