ירושלים היא עיר הבירה של העם היהודי. ירושלים היא עיר הבירה של מדינת ישראל המודרנית. העיר שוכנת בהרי יהודה, בין הים התיכון לבין הקצה הצפוני של ים המלח. ירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: יהדות, נצרות ואיסלאם.
המלך דוד בן ישי (1040-970 לפנה"ס) ביסס את ירושלים כבירת הממלכה המאוחדת של ישראל בשנת 1000 לפני הספירה, ובנו, שלמה המלך, בנה את בית המקדש הראשון בעיר.
אמנם, ירושלים, לאחר מותו של ישו, הפכה קדושה לדת הנצרות ובשנים מאוחרות יותר גם לאיסלאם. ירושלים מעולם לא הייתה בירתה של כל אומה אחרת, היא תמיד הייתה בירתה של העם היהודי.
בשנת 70 לספירה, תחת טיטוס, הרומאים הרסו את ירושלים ושרפו את בית המקדש, ובכך הביאו לסופו את המרד היהודי הגדול נגד השלטון הרומאי שהחל ארבע שנים קודם לכן. הכותל המערבי הוא חלק ששרד מבנייניו של המלך הורדוס, האיש האחרון שמלך על ממלכת יהודה.
חליפי האיסלאם, אחד אחרי השני, יצרו נוכחות בעיר, ובנו בשלבים את מסגד אל-אקצה על חורבות בית המקדש היהודי ההרוס.
למרות שהרומאים החריבו את בית המקדש השני וגירשו את היהודים ממולדתם, בכל זאת, מספר יהודים נשארו לגור בעיר הקודש שלהם. למעשה, ההיסטוריה מעידה כי יהודים התגוררו בירושלים, בהמשכיות, והעיר מעולם לא היה נטולת נוכחות יהודית.
ירושלים היא לא רק עיר הקודש של היהודים. ירושלים היא לא רק בירת ישראל, מימי דוד המלך ועד היום, בירת המדינה המודרנית של היום, ישראל - היא גם הלב של העם היהודי.
עם זאת, בשנת 1949, כשהיהודים נלחמו בערבים במלחמת העצמאות שלהם, הם לא היו יכולים להגן ולהחזיק בעיר העתיקה, שם נמצאים המקומות הקדושים ביותר שלהם, הר הבית והכותל המערבי.
במשך תשע-עשרה שנים ארוכות, העיר העתיקה של ירושלים הייתה בשלטון ערבי ויהודים לא הורשו ללכת להתפלל שם. הלב של העם היהודי היה שבור לשניים. בחדר אחד, דם יהודי זרם במהרה. הישראלים-היהודים בנו והרחיבו את בירתם מעבר לחומות העיר העתיקה. העיר שקקה עם נוכחות יהודית והחלק החדש של העיר הפך לבירתה הרשמית של מדינת ישראל, הבית הרשמי של ממשלת ישראל. החדר השני של העיר, של העיר העתיקה, ממש מעבר לקווי הפסקת האש, היה מחוץ לתחום ליהודים ודם יהודי לא זרם דרכו. חלק זה של הלב היהודי היה זקוק לתיקון.
התיקון בא, כהפתעה, בשנת 1967; בסוף מלחמת ששת הימים יהודים התפללו ליד הכותל המערבי. היסטוריה נעשתה. הלב היהודי סוף-סוף תוקן. ירושלים הייתה מאוחדת תחת שלטון מדינת ישראל.
הערבים, שבניגוד לחוק שלטו בעיר העתיקה של ירושלים במשך תשע-עשרה שנה, רוצים עכשיו לעשות את שהם מכנים "מזרח" ירושלים, בירתם. כלומר, הם רוצים לשבור את הלב היהודי שוב. חלק גדול מהקהילה הבינלאומית תומך ברעיון זה, בכוונה מתעלמים מעומק האסון הרוחני שחלוקה כזו תגרום. אבל הערבים יודעים מה שחלוקה זו תעשה. חלוקת ירושלים היא חלק מתוכניתם הגדולה, המתמשכת, לנסות לשבור את רוחו של העם היהודי ובכך לקרב את הרס מולדתו, מדינת ישראל.
בשירה, "ירושלים של זהב", נעמי שמר, המשוררת הישראלית המנוחה, לכדה את כל הרגשות של היהודים לגבי עיר הקודש שלהם, בירתם, ירושלים. שמר כתבה את השיר המקורי עבור פסטיבל המוזיקה הישראלי של ה-15 במאי 1967, שנערך לכבוד חגיגות העצמאות ה-19 של מדינת ישראל. באותו זמן, העיר העתיקה הייתה עדיין תחת השלטון הערבי-ירדני, היהודים לא הורשו להיכנס אליה ורבים מהמקומות היהודיים הקדושים שבה חוללו.
שלושה שבועות אחרי שהשיר יצא לאור, פרצה מלחמת ששת הימים. מבלי לדעת למה לצפות, השיר הפך לקריאת קרב ועידוד מורלי לחיילי צה"ל שהתכוננו למלחמה עם תוצאה לא ידועה. שמר אפילו שרה אותו לחיילים לפני שפרצה המלחמה ולפני שהוא הושר, באופן רשמי, בפסטיבל, מה שגרם לצה"ל להיות בין הראשונים בעולם לשמוע את מילות הזהב שלו.
כאשר, ב-7 ביוני צה"ל כבש את החלק המזרחי של ירושלים והעיר העתיקה מהירדנים, שמר שמעה שהצנחנים שרו את שירה "ירושלים של זהב" ליד הכותל המערבי. אז היא הוסיפה פסוק סופי, שביטל את ביטויי הקינה בו. העיר העתיקה הוחזרה לבעליה, ולא היה צריך להתגעגע אליה ולבכות אותה.
מדינת ישראל עשתה עבודה נפלאה לשמור את כל העיר ירושלים בטוחה ופתוחה לכל המתפללים של כל הדתות. הבה נשיר, ירושלים של זהב, של נחושת ושל אור, הלא לכל שירייך אני כינור... ירושלים היא הלב של העם היהודי ואסור שלב זה יישבר, משמע - שהעיר תחולק. בדיוק כמו שליבו של אף אחד לא יחולק - או יישבר - כך גם ירושלים לא תהיה עיר הבירה של שני עמים. ירושלים היא בירתה הבלתי מחולקת של העם היהודי בלבד.