גם הושטת היד לשלט הטלוויזיה כבר אינה קלה. כל תנועת גוף הכרוכה במאמץ מסוים מורגשת גופנית. אני כבר לא צעיר בגופי, ב-10 לפברואר מלאו לי תשעים. אבל גופי חסין מפני המאורעות שעברתי. אין לי צלקות מהם. יש לי רק צלקות בנפש, אכזבות. לא חשבתי שכך זה יהיה בסופו של דבר. כשהייתי צעיר נלחמתי למען משהו גדול ונשגב, שהיינו מוכנים להשליך למענו עצמנו . מדוע קרה זה השבר?
אני זוכר כיום את מה שהיה, כסרט פריימים עוקבים, זה אחר זה, זה קודם לזה, תמונות של מציאות מוקפאת, אבל לא רק תמונות אני זוכר. אני זוכר גם קולות, דיבורים, טענות ונאומים. אני זוכר את דברי באולם בית המשפט שחוללו התרגשות רבתי בקרב העיתונאים שסיקרו המשפט. היו שם עיתונאים ממדינות שונות. לחלקם היו מצלמות עם פלאשים בשל התאורה החלשה באולם הקודרת למדי. מדי פעם נשמעו רחשי פלאש.
כשניתנה לי זכות הדיבור סנוורו הפלאשים קצת את "בני" ואותי. זה אומנם הטריד אך היה חסר משמעות נוכח חשיבות הנאום. לא רק לקהל שומעינו דיברנו, אלא לדעת הקהל בארצנו ובארץ הכובש. דיברנו גם לתושבי המדינה בה עשינו את המעשה. דברינו תורגמו לשפת המקום ונדפסו בעיתונים. תצלומינו עיטרו שערי העיתונים.
עד היום אני מהרהר: האם הינו אשמים בתפיסתנו? האם תפיסתנו שירתה את המטרה הודות למשפט כבמת נאומים? ככול שאני הופך וחושב בדבר, אני סבור שעשינו מה שראוי היה לעשות למען מטרתנו. לא רק המעשה היה חשוב אלא השמעת קולנו ברמה. האם בשל זה לא מילאנו אחר הוראות הנסיגה מה שהביא לתפיסתנו?!
עצם היכולת לעמוד במעמד זה ולנאום היא היא הייתה החשובה. הפרוצדורה המשפטית פחות חשובה. אני עוצם עיני ושומע מרחוק בת קול הולכת וקרבת ואומרת בקולי שלי::"אנו, העברים בניה הטבעיים של אדמת ישראל, לחמנו למען ארץ ישראל עוד לפני הצהרת בלפור. אנו הננו בניה הטבעיים ובעליה החוקיים של הארץ. אין אנו מכירים בזכותה של אנגליה לתת לנו את ארץ ישראל, או לקחתה מאתנו"...
אני מנמנם. הקולות והמראות מתערבבים לי. לפתע אני רואה את חאסאן ג'דאווי מולי מרים גבה ואני מתעורר משרעפי. מולי ישוב מישהו על כיסא גלגלים: אדם רזה, זקוף וחסר מנוחה. זהו מר בנימין וינדפלד. "אז הקרצייה רוצה לנבוח ככלב"? הוא שואל מלגלג ומשליך לעברי את ה"וושינגטון פוסט" שהכתבה בעמודו הראשי עוסקת ביחסי ישראל ארה"ב כעת. לא תמיד יש לי סבלנות לביקורתו של וינדפלד. הרי למען "הקרצייה" הזו מתו הטובים בחברי וידידי למגורי גיל הזהב.
הבטתי בשעוני וראיתי שעוד חמישה רגעים יבוא לבקרני נכדי יוסף השותה בצמא את סיפורי על המחתרת. מדי פעם, כשהוא מרגיש מספיק איתן, הוא ניגש למפקד וידנפלד ושומע ממנו סקירה תמציתית ובוטה שאינה משתמעת לשתי פנים. באחרונה הוא נראה לי משום מה קצת יותר מרוחק., כאילו משהו טורד מנוחתו.
פעמון המעלית משמיע בנחת את צלצולו, (כאילו אינו ממהר לשום מקום), והנכד יוצא מהמעלית וצועד הישר אלי. הוא מתעניין באמפטיה מורגשת בשלומי. אני שואל אותו למעשיו. במהרה גולשת השיחה לספרים שקראתי או שהוא קרא. הוא עושה דוקטורט על עיצוב השיח הפוליטי של המחתרות השיח הפוליטי בישוב ובימי הראשית של המדינה. הוא שאלני לדעתי על ספרו של בועז עברון - החשבון הלאומי. את בועז הכרתי לאחר יציאת המחתרת לחופש. הוא שואל אותי אם עברון שייך לענף השמאלי של האידיאולוגיה הכנענית.
דיברנו עוד מספר דקות על המשפחה: חולים-בריאים, נישאו- התגרשו, ואז הוא הביט בשעונו ואמר שהוא צריך ללכת לספריה. בדרך כלל אמר לי זאת, כשלא רצה לעייף אותי. הוא נעלם במהירות במעלית. הפניתי כיסא הגלגלים והתקדמתי לאולם " מרגוע" לשתות תה ולאכול עוגה. בתפריט צוינו: עוגת גבינה עם צימוקים ועוגת גזר. כשהושטתי ידי לעבר עוגה הבחנתי בדמותו התמירה של טבצ'ניק, לועס ובולס עוגות. "בפולין לא היו לנו עוגות כאלו" הוא אומר בעברית מהוססת כשל עולה חדש. הנהנתי בראשי ופניתי לחדרי.
בשעות אלו אני נוהג לנמנם קצת. אני מנמנם והסרט שוב עובר בראשי." איננו מכירים בזכות בית הדין","מדינה עברית", "עליה חופשית" - צועקים המפגינים, " נקריב את עצמנו למען שחרור האומה"- אומרים הלוחמים. אני גם רואה את מלאך החירות הלבן מרחף באוויר ואליו מצטרף עוד מלאך לבן, ועוד אחד ועוד אחד והם נושאים שלט גדול שעליו כתוב: ”החירות של כל אחד מאיתנו יוצרת השוויון של כולנו".
אני מתעורר מתנומתי כשהגשם מקיש על חלוני. השמש כבר שקעה והחושך משתרר על פני הארץ. חושך של שחיתות, רדיפת בצע ובינוניות של פוליטיקאים חלולים מערכים ומדעת. אין שום קשר בין רוממות דבריהם להתנהלותם. איך שרים בתוכנית הבוקר של העצבני הזה מהרדיו ?" יום ראשון חרא, יום שני חרא..". ולזה לחמנו? ולמען זה נפלנו? ולזה עלינו לגרדום.? זהו פער שאינו ניתן לגישור. גם האירוניה המושחזת של ידידי בנימין לא מכהה המציאות . משום מה יש לי רושם שכובד העבר משפיע על נכדי.
"אוכל , קדימה אוכל", אני נזכר במערכון של בומבה צור כשאני רואה את דיירי הקומה מתנהלים לאיטם לעבר המעלית שתיקחם לקומת ארוחת הערב. הרי השעה היא כבר 19:00.
אני מתיישב ליד שולחן מרובע סביבו יושבים כבר "בני", "גאול" (שנכדי טוען שהוא קרוב משפחתו דרך אימו מהכרמל), ו"ברק". "עכשיו אתם כבר ביחד?", מפטיר מלעיג וידנפלד בעברו ליד שולחננו. " זה לא נכון, גם בעבר היינו ביחד ואפילו גם עם החבר'ה שלו", ממהר להעיר "ברק" בלגמו מהמרק הצח.
השתררה שתיקה. המשכנו לאכול ואז חזרו הדיבורים סביב השולחנות. הזמן חלף עבר לו, שמענו את אות חדשות הטלוויזיה. לתדהמתי הרבה נפתחו החדשות בתצלומי נכדי כבול באזיקים וברקע דברי הקריינית:"יוסף ברנשטיין ,27, נעצר לאחר שנתפס ע"י אנשי אבטחת
רשות השידור עת ניסה יחד עם עוד שלושה צעירים להשתלט על אולפן החדשות. השלושה הצליחו להימלט אך לא ברנשטיין, שעל הליכתו הכבידו שני תיקים ובהם ספרים על עולי הגרום, כרוזי המחתרות שהועתקו במכון ז'בוטינסקי, וכן הצהרה שנכתבה על שלט ונפתחה במילים: "השלטון בארץ אינו לגיטימי. בשנת 1948 נעשה פוץ' שהפך את האסיפה המכוננת לכנסת הראשונה. אנו חברי...", הלטתי את פני בידיי וביני ובין עצמי לא ידעתי אם אני עושה זאת מרוב צער, כאב וחשש לגורל נכדי, או שמה אני עושה זאת בשל האושר הגדול שהחל להציף את ליבי...