מה אם מישהו ייקח על עצמו פרויקט אישי לספק לי את כל מה שאני צריך החל מרגע זה? אינני מהמפונקים, אך מי שיקח על עצמו את הפרויקט הזה יתחיל ולא יגמור... זה האדם וטוב שכך הוא.
קראתי היום בפייסבוק סטטוס מעניין של בחור ושמו אורן שנתקל בשד' רוטשילד באישה שרועה על הרצפה, רעבה, צמאה, בקושי נושמת - חסרת כל. אורן התקרב אליה וראה שבקושי נושמת. לא איבד זמן והתקשר ישר למד"א. בנתיים הביא לה מים וניסה לדבר איתה, לדובב אותה. אנשי מד"א הגיעו במהרה אבל האישה חזרה לעצמה, סירבה להתלוות לאמבולנס לבדיקות, ואפילו התיישבה לספר קצת לאורן על בדידותה. וכך הסיפור האנושי של אורן נגמר ללא טרגדיה מיותרת ועם טעמים מעורבים בפה... זאת כי לאחר התערבותו האישה חזרה למר גורלה, ואורן המשיך לדרכו בשד' רוטשילד. אבל קרה דבר! על הסטטוס של אורן שלחתי תגובה, וגם החלטתי לשתפכם בה ולארוג ממנה מאמר לאתר News1.
וזה נוסח תגובתי לאורן:
מאוד אהבתי אורן את ההתנסחות האנושית שלך. הטקסט היפה הזה שקראתי הזכיר לי במשהו שהרהרתי לא לפני זמן. לפני מספר שבועות בהליכה רגלית ובדרכי חזרה הביתה (אני חי בפנמה), נתקלתי באיש צעיר בן כשלושים זרוק על הרצפה, אני חושב שהוא ישן או אולי היה מסומם כי התקרבתי אליו בשביל לתת לו משהו אבל היה יותר מרדום. בגדים בלויים קרועים, מלוכלך עד מאוד ורזה. אני רוצה להגיד לכם שיש כאן בפנמה הרבה כאלה, אבל בניגוד לארץ, כאן אין מושג כזה שהמדינה תעזור. אין כאן מוסדות שניתן לפנות אליהם בעזרה ישירה או עקיפה. איש שעבר תאונה יכול למות אם מגיע לבית חולים ללא כסף.
בכל אופן חלפתי על פניו והרהרתי בדבר מה שליווה אותי כל הדרך חזרה הביתה, כעשרים דקות. עכשיו ולאחר קריאת השורות של אורן נזכרתי בהירהור הזה וזה לשונו: ביקשתי לעשות סדר אישי עד מאוד בראשי וכך אמרתי לעצמי: מה אם אקח את המסכן הזרוק הזה כפרויקט אישי ואבקש לספק לו את כל מה שהוא צריך מאלף עד תף, אבל לא להסתפק במה שהוא צריך עכשיו - אלא להמשיך ולהגיש לו את כל מה שזקוק לו גם לאחר מכאן.
מה עוד? נכון לעכשיו אני צריך לספק לו מים, כן חשבתי בדיוק כמו אורן, משהו לשתות, אולי מיץ. זה הצעד הראשון.
לאחר מכאן הייתי נותן לו איזה עשרים דולר שייכנס למסעדה טובה ויאכל ארוחה חמה. אוכל הוא צריך כי בטח הוא רעב.
מילא את בטנו ושתה ומה הלאה... מקלחת חמה. צריך לקחת אותו לעשות מקלחת טובה עם מים חמים, כי הוא מטונף עד מאוד, בטח לא ראה מקלחת כמה חודשים.
מה עוד? תספורת טובה, להוריד לו את הזקן, בושם, דיאודורנט... לעשות לו שופינג מקיף ולקנות לו בגדים, נעליים, בלאקברי, שייראה בן אדם.
ציירתי לעצמי את אותה הדמות הזרוקה ברחוב מסופר עם בגדים חדשים, מבריק מבושם לבוש בבגדים יפים... פשוט איש חדש שאפילו לא מזכיר את דמותו הישנה... אבל האם הוא עדיין זקוק למשהו?
כן עניתי לעצמי, צריך ללמד אותו לכתוב ולקרוא כי בטח לא נכנס מעודו לבית ספר.
מה עוד: צריך להשיג לו עבודה טובה שיתפרנס ממנה בכבוד וירוויח טוב! שיהיה לו כסף בכיס. לאחר מכאן צריך לקנות או להשכיר לו בית שיהיה לו איפה לישון. והכי חשוב, צריך להכיר לו מישהי, שיהיה לו משפחה, ילדים.
ובכן יש לנו איש לבוש היטב, שבע, יש כסף בכיסו, יש לו בית, משפחה, עבודה, מה עוד הוא זקוק לעזאזל? כמעט היגעתי הביתה אבל הראש לא מרפה: מה? מה עוד הוא צריך? מה יכול להיות...
לא מצאתי תשובה ובדיוק היגעתי לכניסה של הבניין, יש לנו שם למטה ליד המעלית ראי קטן. ראיתי את עצמי בראי ופשוט ראיתי את האיש שלי בשלב האחרון אליו הגיע: הנה יש לנו בראי איש יודע קרוא וכתוב, יש לו קצת כסף בכיס, יש לו משפחה וילדים ועבודה... הסתכלתי בראי ושאלתי: מה אני צריך? מה אני צריך עוד?
אני צריך כל כך הרבה דברים. המעלית לא הגיעה מהר וכך היה לי עוד 2 דקות מחשבה. אמרתי מה אם מישהו ייקח על עצמו פרויקט אישי לספק לי את כל מה שאני צריך החל מרגע זה. חסר לי כל כך הרבה ואינני מהמפונקים, אני מדבר על דברים חיוניים, מיידיים. מי שיקח על עצמו את הפרויקט הזה יתחיל ולא יגמור. זה האדם וטוב שכך הוא.