אווירה של טבריה, בימים שלפני חג הפסח, היה אוויר של אביב מתפרץ ופורח, של צמחי בר רעננים, מהם היו עושים מטעמים לחג, בייחוד מצמח שנקרא בפי הערבים עָקוּבּ, הלוא הואעקובית-הגלגל הנזכר בתנ"ך, קוץ שקרקפתו וגבעולו המנוקים מקוצים, היו משמשים להכנת תבשיל טעים מאין כמוהו, שהיו עושים אותו מקמח מצות מעורב בבשר טחון וביצה, קורט מלח ופלפל שחור. מהעיסה היו צרים על הקרקפת כדור, ומטגנים קלות בשמן רותח. על פתילת נפט היו מניחים את העקוב המטוגן, להתבשל לאטו כל הלילה, עם ציר של מרק עוף בסיר חרס, או בקדרת אמייל צבעונית, שהחלה נפוצה בארץ באותם ימים. ליפה היה סנדוק גדול עשוי קני קש קלועים, ובו הייתה מאחסנת את הכלים הכשרים לפסח, ובהם כלי חרס לרוב, מהם לבשר ומהם לחלב, מופרדים אלה מאלה באחסונם זה, כולל צפחות קטנות לשתיית תה ומשקאות חלביים, ומהם כלים לדברי בשר, סירים ומחבתות, סכו"ם, וקערות מיוחדות להגשת המצות, וקערת פסח, עליה שמות מיני המזונות שבברכות סדר הפסח. בשנת נישואיהם הראשונה, כשאכלו מבשרו של טלה רך, ניקה יוסף את עצם הזרוע, ושמר אותה בסנדוק, לנופף בה בשנים הבאות עליהם לטובה, עבור פסוקי: "ביד חזקה ובזרוע נטויה" וגם ל-"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". בתקרתו הגבוהה של חדר הבית, התקין יוסף אנקול ברזל,שעליו היה מעלה מדי שנה בחבל, שק חיטים כשרות לפסח, נקיות מחמץ ומספק חמץ למינהו. בימים שלפני החג היו חיימון, אליהו אלחדיף ויוסף, מעבירים את חיטתם לטחינה באבני רחיים מיוחדות לטחינת קמח של מצות, ליד בית הכנסת המוגרבי. את הקמח היו משהים במקום יבש, רחוק מחמץ לשלושה ימים, כדי שיצטנן ולא יחמץ בעת לישתו. את השקים היו מביאים אל מאפיית המצות של מאיר אבוקסיס, ואת המים היו שואבים מהכינרת בכדים גדולים, שפיותיהם מכוסים בבד לסינון חמץ, רחוק ככל האפשר מגדותיה של הכנרת, ומלינים אותם לפחות יום שלם קודם הלישה, כדי שיצטננו, ולא יחמץ בצקם.

כבר קרה, ובמקום שאיבת המים בחופי הכנרת, היו באים ערבים, המוסתים על-ידי המופתי אל-טברי, ומשליכים למים פיתות עבשות, וככרות לחם, במזיד וברוע לב, כדי להשחית את מימי האגם הטהורים בחמץ, וכך, אילצו את היהודים לעשות את דרכם צפונה בעגלות, למגדל ולטבחה, כדי לשאוב מים נקיים,וטהורים מכל חשש חמץ. כתגמול, נמנעו היהודים מקנייה של ירקות לחג מערביי העיר, וריכזו את קניותיהם בישובים הסמוכים, עד שקמה צעקה של הסוחרים הערביים, שנקבצו לפתחו של בית המופתי אל-טברי, וזה בא לחכם באשי אבואלעפיה, כשהוא מיתמם לפשר החרם היהודי על חנויות הערבים. אמר לו הרב: "הלוא אתם שפכתם במזיד לחם למי הכנרת, כדי שלא נוכל לאפות מצות לחג קודשנו?!", ענה להם: "ילדים פרחחים עשו זאת, בואו נחזור ונהיה חברים כמימים ימימה, ואני ערב, ברוחי ובעיני, שיותר לא יזרקו לשם פיתות".

קודם האפייה, ברכו כל העוסקים בתפקידים השונים את הברכה: "כל מה שאעשה היום בעסק המצות, הריני עושה לשם מצת מצווה". בני משפחת אבוקסיס, המומחים בדיני מצות פסח, היו מערבבים את הקמח במים שלָנוּ, לשים ומרדדים בלא חשש חמץ, ודוקרים את הבצק הערוך במחורר נקי מחמץ, הקרוי בפי האשכנזים "ראדלער" – הכל ללא השהייה, ובלא להניח לבצק להחמיץ. על מקלות נקיים היו תולים את המצות המחוררות, ובלא עיכוב שוטחים אותן על רצפת התנור, שחומם כנדרש לאפייה בלא החמצה, ובעזרת מַרְדה עץ של מצות, היו מוציאים מהתנור את המצות המוכנות, ולאחר כשמונה עשרה דקות, היו מעבירים אותן ללא השהייה לחדר נפרד, כדי שלא ידבק בהם קמח בחדר הלישה, מחשש חמץ. הפרשת חלה ללא ברכה נעשתה, כאשר נאספו המצות בכלי אחד, בשיעור שיש בו יותר ממידת חלה אחת. יפה ובנותיה היו עסוקות באותה עת בניקיון הבית, בעוד דוד שמעון ואביו היו עסוקים בליל הי"ד בניסן, בביעור החמץ בעזרת נוצה וכף לאיסוף החמץ, ונר להאיר את פינות הבית הנסתרות, כדי לגלות את שאריותיו. בשליש היום הראשון, בו מותרת אכילת חמץ, הייתה יפה מכינה לבני המשפחה, סיר אורז מבושל, המותר לספרדים אוכלי הקטניות, ומרק מיוחד לפסח, העשוי כנפי עוף, קוביות תפוחי אדמה, נענע טרייה קצוצה, מלח ומיץ לימון טרי. ערב הפסח היה חגיגה של הכנת מאכלים שמקורם בספרד, ארץ ישראל ומדינות תוגרמה, הלא היא הממלכה העות'מאנית. חרוסת הייתה יפה עושה מתמרים עסיסיים, צימוקים, אגוזים כתושים קמעא, רסק תפוחים, יין אדום מתוק, קורט הל טחון, אגוז מוסקט וקינמון. משכנותיה האשכנזיות למדה ברבות השנים גם להכין כופתאות מצה, וחזרת המעורבת בסלק, מלח ולימון.

ליל הסדר בנוסח יהודי מרוקו, היה נערך כשאב המשפחה לבוש בעבאיה המרוקנית הלבנה בעלת הברדס, חבוש התרבוש המסורתי, מסב עם אורחיו,בניו ורעייתו,כמנהג מלך, בכרים שהונחו לפני שולחן הפסח. נעים היה קולו של יוסף, בברכו על יין הקידוש בלחנו המוגרבי, וכנהוג בסיום הקידוש, היו הילדים באים בתור, לנשק את ידי האב והאם, ולקבל את ברכתם. כוס הקידוש של יוסף הייתה עשויה ביד אומן, מעוטרת באותיות ערביות ועבריות ומצופה כסף, אותה הביא עמו ממרוקו, וזו הייתה עוברת בירושה מדור לדור. והגביע, שהיה מלא עד שפתיו ביין מתוק, היה עובר בין בני המשפחה, שלגמו ממנו טיפין, טיפין, עד שכלה יינו בתום הסיבוב. ומשהסבו כולם, פנה יוסף לחכם אליהו אלחדיף חתנו, שבא עם אברהם (השלישי) בנו, רעייתו ונכדתו רחל, וביקש לכבדו ולערוך את הסדר, אבל אליהו ענהו בסירוב, באומרו כי מצווה היא שבעל הבית יערכו, ואז החלה קריאת ההגדה, ובה היה יוסף מבאר ומסביר במהלכה את הלכות ליל הסדר, ופירושי יציאת מצרים, שכן מצווה היא להרבות ולספר ביציאת מצרים, עד שהגיע אל "הא לחמא ענייא", ואז היה עומד על רגליו, מחזיק בקערת המצות,העשויה מחרס אדמדם, של בית היוצר לכלי קודש בירושלים, מניפה ימינה, ואל מרכז השולחן, ושמאלה, להראותה לכל המסובין, ואחר כך היה מתיישב, וממשיך בקריאה עד לפסוק: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", שלוותה בהנפת עצם הזרוע היבשה של הטלה כחרב... כאן הייתה רעייתו יפה, מסתכלת לעבר אביה אליהו, פְרֵ’חָה אמהּ, חיימון ורעייתו בהייה, וכשכולם חייכו אליה ואל בעלה בהבנה, הייתה פורצת בצחוק סוחף... והקטנים שלא ידעו מה פשר הצחוק, היו למדים בגמר ההגדה, על פרשת הסוחר הערבי¹וזרועו הנטויה של אביהם... וכשהגיעו לנטילת ידיים שלאחר הכוס השנייה, ולברכת המוציא לחם מהארץ וכורך, היו הילדים הרעבים נושמים לרווחה, ובעת "שולחן עורך" היה יוסף אומר: "אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב את יינך, יפה רעייתי, הגישי נא מאכליך, בטובך". ארוחה כיד המלך הייתה יפה מגישה לאורחיה, ובה דגי כנרת מבושלים ברוטב חריף, ירקות, פלפל ירוק, כרפס ושום, שהיו מנה ראשונה, ולאחריה מנת בשר כבש או עוף, אפויים בתנור הפחמים של פסח, אורז באגוזים וצימוקים עם מעט קינמון, מרק עוף עם תפוחי אדמה ושורש סלרי, ולקינוח, סלט פירות עשוי ברוטב סוכר, הל, קינמון, פירות יבשים ואגוזים קצוצים. ברבות השנים הכירה יפה את המרק האשכנזי, ואז הייתה עושה כופתאות (קניידלעך) נוסח פולניה, עם מגע קל של מעט הל וכורכום, ולצידן חזרת חריפה בסלק, בקעריות קטנות, כדי לתבל את המנה העיקרית. בפרק "חד גדיא" כבר היו הקטנים שבילדים ישנים, ויוסף היה מביט בהם בחטף, ומבליע צחוק קל של חיבה, בראותו את אמם נוטלת ומשכיבה אותם על המחצלת שמאחורי שולחן הסדר. סעודת החג של א' דפסחא, הייתה מוגשת בסירי חרס גדולים, שהיו מתבשלים לאטם כל הלילה על פתיליות, ובהם תבשיל העָקוּבּ, שהיה רך ונימוח בפה, ומֶדיָאס ספרדי למהדרין נוסח אנדלוסיה, העשוי כסירות של קישואים החצויים לשניים, כשבבטן הסירה היה חבוי לו בצק העשוי מקמח מצות, בשר, פלפל, מלח ופטרוזיליה, והסירות שטוגנו קלות, הושכבו אחר כך זו על גבי זו בסיר החרס, לבישול הלילי האיטי. חתם את המנה העיקרית, מרק עוף צח ובו כנפיים, רגליים ואף מעיי עוף מנוקים למשעי, ומגולגלים יחדיו למעין כדור, שטעמו היה משבח את המרק שבתוכו בושל.

בחול המועד פסח הייתה יפה מכינה תבשיל מצות ממולאות בשר נוסח מרוקו, הקרויות "מאגינה". מאגינה זו, הייתה מורכבת ממצות טבולות בביצה, ועליהן מלית של בשר טחון, אגוזים, צימוקים ותבלינים, כשמעל המלית הייתה מונחת שכבת מצות שנייה עם מלית, וכל חבילת המצות הייתה נקשרת בחוט תפירה דק, לבל ייפרדו חלקיה, ומטוגנת על מחבת קעורה של אפיית פיתות, המזכירה את הווק הסיני. את המאגינה היו פורסים לריבועים, ומגישים יחד עם סלטי ירקות של פסח, ובראשם סלט של חסה רעננה, חתוכה לסרטי עלים, בתוספת בצל ושום ירוקים, מעט חומץ, מלח ושמן, וכן סלט צנוניות מרוסקות בפומפייה, עם שום, פטרוזיליה, לימון ושמן זית. תקופת ניסן הייתה עונתו של השום הצעיר והירוק, שהיה מגיע לשווקי טבריה ונמכר בהם, לאחר שנקטף משדות הפלאחים, ונארז למהדרין, כשהוא קלוע בצמות הניתנות לתלייה וייבוש. מעליי השום והגבעול הקצוצים, היו הנשים מכינות רוטב, שהוא תערובת של שום ירוק, מלח ושמן זית, שנשמר בצנצנות זכוכית אטומות, לצורך הכנת מיני תבשילים ורטבים, לאורך השנה.

ביום שלאחר חג הפסח, היה יוסף יוצא לשדה כמנהג המוגרבים, ומביא עמו אגודת שיבולי חיטה, ומלטף בה את ראשי בני המשפחה ומברך: "תרבחו ותסעדו", ושלאחריה, היו שכניו וחבריו נאספים בביתו, לסעודה מתוקה של עוגיות וממתקים שהכינו יפה, פְרֵ’חָה אמהּ, רחל בת אברהם אלחדיף, אחיה של יפה, ובהייה, אשת חיימון, שותפו של יוסף. מהחרוסת שנותרה, וכן מתמרים, הכינו הנשים החרוצות עוגיות "מעמול", ומאגוזים ושקדים הכינו עוגיות "מערוט". את העוגיות הללו היו עושים מבצק שמרים המשוטח במערוך, ועליו מניחים את המלית המתוקה, ומגלגלים אותו כמו שטיחלכדי גלילים,שאותם היו אופים בתנור ברזל ביתי, מחומם בעץ או בפרימוס, או גם במאפייה השכונתית. לאחר האפייה היו זורים סוכר דק על הגלילות, אותן היו חותכים למעוינים, שניתן לשומרם בצנצנות ובפחיות. חג האביב נמשך אל יד' באייר, בהילולת יום חנוכת בית המדרש, ליד קבר רבי מאיר בעל הנס, ובהמשכו, אל ל"ג בעומר, בהילולת רשב"י במירון, ולתספורת "החאלאקה" הראשונה, שנעשתה לדוד שמעון הקטן במלאת לו שלוש שנים.