ככול שמתקדם תהליך האטומיזציה של אירן חוששת מצרים יותר ויותר מפני ההשלכות האסטרטגיות השליליות הצפויות לה מתהליך ההתחמשות הגרעינית הזה. הדבר בא לידי ביטוי בהתרבות ההתבטאויות הברורות של בכירים בקהיליית מדעני הגרעין הגדולה של מצרים, הקוראים בגלוי ובקול רם, כי "האומה הערבית" ומצרים בראשה, חייבת לפתח "מיזם אטומי", כיוון שהערבים אינם יכולים להרשות לעצמם להישאר מכותרים על-ידי הארסנל הגרעיני הגדול של ישראל ושל הגרעין המתפתח האירני, שהם כחרב חדה המונפת מעל צווארה.
אחד האישים הבולטים המייצג את הרוח הגרעינית החדשה הנושבת בעולם הערבי הוא חבר הפרלמנט המצרי לשעבר, ד"ר מוצטפא אל-פקי, שהיה הנציג המצרי בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה בסוף שנות ה-90. במאמר שפרסם ב-18.11.14 ביומון "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון, טען אל-פקי כי כוח גרעיני הוא הדרך שבה חייבת מדינה ללכת כדי להשיג הרתעה ומעמד בינלאומי.
"עוצמתם של אומות ושל עמים נמדדת כיום לפי יכולתם להגן על עצמם ולשמור על ביטחונם הלאומי ועל האינטרסים העליונים שלהם" - כתב אל-פקי. "כל אלה לא יתאפשרו אלא באמצעות פיתוח נשק גרעיני שיעניק לַאומה הערבית מעמד, בתקופה שבה נשקפים לה איומים חסרי תקדים מבית ומחוץ". ומסכם אל-פקי: "אנו חיים בעולם שבו צדק וזכויות מוּשׂגים רק על-פי הגיון של כוח, בין אם על-ידי שימוש בו או על-ידי איום להשתמש בו".
אל-פאקי מוסיף הסבר ריאליסטי להתפתחות הצפויה וטוען כך: "כיום ההבדל בין שימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום לבין ייצור נשק גרעיני כבר איננו גדול. הטכנולוגיה הגרעינית נמצאת כיום בהישג יד של כמעט כולם ואיננה עוד סוד השמור רק למדינות החברות במועדון הגרעיני. האם ניתן להעלות על הדעת שהמשאבים הכספיים הערביים האדירים, או אפילו חלק קטן מהם, לא ינוצלו לצורך ייצור נשק גרעיני, בעוד שהאחרים נהנים ממנו?".
לדעת אל-פקי, יהיה למצרים קל לצעוד בדרך הגרעינית כיוון שיש בה מסד של מדעני אנרגיה גרעינית, שיכולותיו אינן פחותות מאלה של אחיותיה במדינות המפרץ.
"הצורך בקיומה של תוכנית אטומית ערבית דוחק ביותר", הוסיף אל-פקי, "כדי למנוע מישראל או מאירן לבצע הרפתקה גרעינית נגד מדינה ערבית בגין אמתלה כלשהי".
מי שמסייע למצרים להגיע לקדמת המפה האטומית ולממש את כוונותיה הגרעיניות הוא לא אחר מאשר נשיא רוסיה,
ולדימיר פוטין, אשר כמדיניות ברורה של חזרה למזרח התיכון לאחר הרבה שנות ניתוק, ביקר בימים אלה במצרים והודיע יחד עם הנשיא עבד-אל פתאח א-סיסי, כי שתי המדינות חתמו על מזכר הבנות להקמת תחנת כוח גרעינית לייצור אנרגיה חשמלית בעיר א-דבעה, שבצפון מצרים.
במסגרת מדיניות החזרה למזה"ת, פוטין אינו מסתפק במצרים. חבילת הסיוע הגרעיני הרוסית לערבים כוללת גם את ירדן שבה ביקר הנשיא הרוסי אחרי ביקורו הממלכתי במצרים. בירדן המדובר בהסכם לבניית תחנת כוח גרעינית ראשונה בעלות של 10 מיליארד דולר. ההסכם נחתם בין חאלד טוקאן, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של ירדן, לבין סרגיי קיריינקו, שעומד בראש חברת "רוסאטום" לאנרגיה גרעינית הנמצאת בבעלות ממשלתית.
ההסכם עם ירדן מגדיר את המסגרת החוקית ואת המדיניות לשיתוף הפעולה בפרויקט, והוא כולל גם את התנאים לאספקת הדלק לכור ואת הטיפול בפסולת שלו. המתקן, שייבנה במדבר עמרה שמצפון לבירה רבת עמון, יכלול שני כורים בהספק של 1,000 מגה-וואט. הקמת תחנת הכוח צפויה להסתיים עד 2023 ו-49% ממנה ימומנו על-ידי רוסיה.
מצרים וירדן טוענות כי הן זקוקות מאוד לאנרגיה וכנראה זה נכון, אך כיום נראה כי כוונת הטיעון הזה היא להסתיר את הכוונות האמיתיות - להגיע בהמשך הדרך ליכולת צבאית גרעינית.
בהקשר הזה ראוי לזכור את תחילת הדרך הגרעינית של ישראל שגם היא דיברה על כור גרעיני לצורכי שלום ואנרגיה חשמלית. האיש שעמד אז בראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית היה פרופ' ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של
דוד בן-גוריון בנושא האטום. וברגמן הבהיר את הנקודה בדרך מדויקת כשאמר: "אין שתי אנרגיות גרעיניות. על-ידי פיתוח אנרגיה אטומית לצרכי שלום מגיעים ממילא לאופציה גרעינית".
מכול העובדות האלה עולה מסקנה ברורה אחת: לא רחוק היום וישראל תמצא את עצמה לא רק מול אירן גרעינית, אלא תיאלץ להתייצב מול חזית מורכבת חדשה. מצד אחד אנו עדים למצב גיאופוליטי חדש שבמסגרתו רוסיה עושה מאמצים משמעותיים כדי לחזור אל חיק העולם הערבי, ככוח בינלאומי מסייע בממון ובידע גרעיני. מצד שני - מדינות ערב, ומצרים בראשן, כבר עושות את הצעדים הראשונים, המובילים אל הנשק הגרעיני, אם בטיעון של הצורך להתגונן מפני האימפריאליזם האירני ומהאיום הגרעיני הישראלי, אם כדי לייצר ולכבוש לעצמה בסיוע נשק גרעיני את המעמד המכובד של המעצמה הערבית המובילה.