צ'כוסלובקיה של 1940 הייתה מדינה צעירה שבמעט שנותיה זכתה לחרות וליברליזם תחת שלטונם של תומס מסאריק וויקטור בנש, מחליפו. אביב קצר זה תם ב-29 לספטמבר 1938, עם מכירת חרותה של המדינה בכניעה מבישה של נוויל צ'מברליין לתביעותיו של היטלר בהסכם מינכן. לא חלפו 3 חודשים מכניסת הצבא הנאצי לחבל הסודטים, והרפובליקה הצ'כוסלובקית כולה הפכה לישות מרוסקת, המחולקת בין שכנותיה, כשגרמניה הופכת את חבלי הסודטים, בוהמיה, ומורביה לפרוטקטורט גרמני, בעוד סלובקיה הופכת, מיד לאחר כניסת הצבא הגרמני, ובאישור נשיא צ'כוסלובקיה אמיל האכה, לאוטונומיה. במרס 1939, על-פי הוראת היטלר, קיבלה סלובקיה מעמד של מדינת חסות פרו נאצית, כששטחים גדולים ממנה נמסרים להונגריה, שמעולם לא הכירה בסלובקים כעם, כאשר פולין משתלטת על החלק הצ'כי של העיר צ'שין, שהייתה לפנים מחולקת שווה בשווה, בין שתי המדינות. בראש הישות הפרו נאצית של סלובקיה, הועמד הכומר הקתולי יוזף טיסו, שהיה חבר בכיר במפלגת משמר העם (הגרדיסטים) הסלובקית, שנוסדה ב-1913 ע"י אנדרייהלינקה, ושנקראה מאז: מפלגת העם הסלובקית של הלינקה: Hlinkova Slovensko Ludoa Strana – HSLS. עם השתלטותה של גרמניה על צ'כוסלובקיה, הוחלו על חבלי הארץ השסועה, חוקי נירנברג הנאציים, ומצבם של היהודים הורע מיום ליום. יוזף טיסו הפך את ארגון ההלינקה, שאומן בגרמניה על-ידי יחידות האס-אס, לגוף שמבנהו הארגוני, האידיאולוגיה שלו, מדיו, אימוניו, חימושו ושיטות הפעולה שלו, היו זהים לחלוטין לאלה של ארגון האס-אס הנאצי. ארגון ההלינקה הפך לאכזר ולמרושע שבין ארגונים נאציים נוספים שקמו בהונגריה, רומניה אוקראינה והארצות הבלטיות, כמו גם בחלק ממדינות מערב אירופה. מפקדי הארגון הנפשע הזה הצהירו בפני פילדמרשל גרינג: "כי ינהגו בשאלת היהודים בסלובקיה לפי הדוגמה הגרמנית". מן הפעולות הראשונות שעשו הסלובקים, לאחר הפיכתם למדינת חסות, היה גירושם של האזרחים ממוצא צ'כי, וחקיקה של חוקה סלובקית חדשה, שאימצה את חוקי נירנברג כיסוד לחוקי הגזע ותקנותיו. בוטלו כל החוקים הליברלים, שוויון הזכויות, חופש הדיבור, וחופש ההתארגנות הפוליטית. ב-4 בנובמבר 1938 נעצרו אלפי יהודים שלא היו אזרחים של המדינה, וגורשו לפי ארצות מוצאם, לפולין, רוסיה הקרפטית או הונגריה. הגירוש נעשה ביום חורף גשום במשאיות פתוחות, והאנשים הושלכו לשדה הפתוח בלא ביגוד מתאים ומזון. רק בשני מחוזות בכל המדינה, נמנע הגירוש בשל הנימוק: "שהיהודים דרושים להמשך ניהול תקין של כלכלת האזור". ב-15 למרס 1939, הוכרזה "עצמאות" סלובקיה הנאצית, וטיסו החל בתהליך מואץ של "אריזציה", שכלל שלילת זכויות אזרח מהיהודים, החרמת בתיהם, רכושם, הונם, אדמותיהם ומפעליהם. יהודי סלובקיה לא נותרו אדישים לאירועים האנטישמיים שסיכנו את חייהם, והם התארגנו כבר ב-1938, והקימו את המועצה היהודית של סלובקיה ZUU, שהחלה לפעול להגירת יהודים לארצות מקלט, אלא שאז פורסם הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, ומדינות העולם, ובראשן בריטניה, שהתחייבה להקים בית לאומי ליהודים בא"י, סגרו את שעריהן בפני היהודים. עד 1942 סייע ה-ZUU לעליה בלתי לגלית לא"י, והציל פליטים יהודיים רבים, שהצליחו בדרך לא דרך להגיע ארצה. הייתה זו עת צרה ליעקב, באין רחמים ובאין מושיע לרבבות, ששטו בספינות לנמלי העולם, ובקשתם למקלט נדחתה בכולם. גם ארה"ב, תחת נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, סירבה לאפשר לספינה סנט לואיס, ובה פליטים יהודיים מגרמניה, לרדת בארה"ב, לאחר שסורבו בקובה על-ידי הממשלה הפרו פשיסטית שלה, והיטלר ראה בסירוב זה אור ירוק לתוכניות השמדת העם היהודי. השואה גם הייתה שעתה הרעה של רוב המנהיגות היהודית בארה"ב, שנתנה גיבוי למדיניותו של הנשיא רוזוולט, למנוע הגירה של פליטים יהודים לארה"ב, ובהמשך, אף סירבה להצטרף לקריאה להפציץ את מחנות הריכוז, ועורך הניו-יורק טיימס, היהודי ארתור זלצברגר האב, מו"ל הניו-יורק טיימס, העיתון המשפיע ביותר על דעת הקהל בארה"ב ובעולם, התיר רק לקומץ של מאמרי מערכת להיכתב על השואה, לאחר שכבר התפרסמה בהרחבה, ברוב עיתוני העולם. ארתור זלצברגר לא הכיר ביהודים כעם, וקבר את הסיפורים על הזוועות נגד היהודים, בפרטים קצרים, עמוק בעמודיו האחוריים של הניו-יורק טיימס. בצד מנהיגים שכאלה, קם קומץ של מנהיגים יהודיים חסרי מורא, שעשה רבות למען פליטי השואה היהודיים במלחמת העולם, ובראשם הלל קוק והעיתונאי בן הכט, שמול הפחדנות המבישה של המנהיגות היהודית, החתימו עצומות ענק בסדר גודל של מיליון איש למען הצלת יהדות אירופה, וערכו כינוס המונים בן מאה אלף איש בניו-יורק, בקריאה להצלת הפליטים, ולמחאה נגד מסתיריה היהודיים של השואה, ובכך אילצו את ממשל רוזוולט והקונגרס, להקים קרנות הצלה לפליטים, ולאפשר לאלפים להגר לארה"ב. 89,000 יהודים חיו בסלובקיה, לפני מלחמת העולם השנייה, כ-28 אלף מהם במחוז זמפלין, רובם בבירת החבל, מיכלובצה. ב-1939 הוחמרו התקנות השוללות את זכויות היהודים, ונכסים חקלאיים וחוות שהיו ברשותם, הופקעו מידיהם. סטודנטים יהודיים גורשו מהאוניברסיטאות, ושליחו של אדולף אייכמן, דיטר ויסליצני, נשלח לסלובקיה לפקח על "האריזציה" של המדינה, ולפעול לזירוז התחיקה האנטי יהודית. בספטמבר 1940 חוקק "חוק ההסמכה" המאפשר הפקעת רכוש יהודי, ללא צורך לקבל את אישור הפרלמנט הסלובקי. רוב אזרחי סלובקיה קיבלו את תהליכי הנישול של היהודים מרכושם בשמחה,משום שעל-פי תפיסת עולמם האנטישמית המוּלֶדת, נעשה כביכול, "'צדק היסטורי עם היהודים רוצחי ישו,שרימו, גזלו ועשקו את הנוצרים, ועתה הגיע;יום נקם ושילם"'. כבר בראשית 1940 החלה הקמתם של מחנות עבודה,ואליהם הוגלו אנשי רוח ליברלים, מתנגדי המשטר הפשיסטי ויהודים. מחנה "אילובה" היה ממחנות העבודה הראשונים שהקים הכומר טיסו, כאשר בהמשך המלחמה הוקמו מחנות ריכוז נוספים, בהם "נובאקי", "סוד", "ווילמה", "סרד", "ווישניה", "נובה-מסטו", כאשר מחנה "ז'ילינה" יועד לבחורים, מחנה "פופארד" לנערות, מחנה "פטרונקה" לאנשי ברטיסלבה, ו-"סירי" היה למחנה כללי. ממחנות אלה גורשו היהודים, כשחלקם הקטן נשלח לעבודות כפייה, והרוב להשמדה בפולין, אך גם בשטחי כיבוש אחרים באירופה. אסירי "ווישניה" נרצחו כולם אחרי המרד הסלובקי בבאנסקה ביסטריצה 1944, וגופותיהם נקברו בבורות ענקיים, ליד העיר קרימניצ'ה. ביולי 1940 הוקם "יודנרט", ועד היהודים, אותו ניהלו נציגי הקהילה האורתודוקסית וקהילת ישורון הניאולוגית, עם יתר הגופים הציוניים. המחלוקות בין נציגי הרוב האורתודוקסי לבין הנציגים הציוניים, נמשכו עד ליום הגירוש עצמו, כשהצורר הנאצי ועוזריו הסלובקים, לא עשו כל אבחנה ביניהם. עם זאת, הפעילות המשותפת הייתה חשובה וחיונית לשמירת מרקם החיים, קיום התרבות, מערכת הלימודים והחינוך הסדירים, כמו הקיום הפיזי וחיי היום יום של הקהילה היהודית. בספטמבר 1941 אושר בפרלמנט הסלובקי "הקודקס היהודי" על 270 סעיפיו הגזעניים, הקובע "מיהו יהודי" ומיהו "בן תערובת", כולל איסור על יחסי מין בין יהודים ללא יהודים, לצורך שמירה על "טוהר הגזע הארי". בסעיפיו השונים, "התעלה" הקודקס הסלובקי בחומרתו הגזענית, אפילו על חוקי נירנברג הנאציים. חל איסור על היהודים להחזיק ברשותם יותר מכמות מזומנים קטנה, ומס כבד הוטל על מה שנותר בידיהם לאחר ההחרמה השרירותית של כל כספם ורכושם. והנורא מכל בא אחרי הצו המורה ליהודים לענוד את הטלאי הצהוב, והוא סימן את תחילת רצח העם היהודי, שסלובקיה, ובה קהילת מיכלובצה, היו דוגמה מזוויעה למה שאירע בתחילת 1942, מיד לאחר סיום ועידת ואנזה, בה הוחלט על "הפתרון הסופי של בעיית היהודים".