ככל שתהפוך בספר שיריו של
שמואל כהן "גשם על המלך ג'ורג'", לא תמצא אלא אהבה על צורותיה השונות. אליה עצמה, לחיים, לעולם, ליומיום שמבטא אותה. וגם כשהוא עובר אל אמירות של חול, הרי שחבויה שם תחושת האהבה. כזה הוא קובץ השירים הזה, והקורא בו יכול אכן לחוש את החום של כותבו.
הַלַּיְלָה לִמֵּד אוֹתִי
לְהַקְשִׁיב
לְגוּפֵךְ
הַמְּצַיֵּר עִגּוּלִים.
(עֲמ' 17)
בשער הראשון בספר, "אולי לא הייתה זו אהבה", אתה חש שזו אכן כן, כי הייתה אהבה, וכי אינו אלא מאתגר בשאלה הזאת את עצמו. כי הוא יוצא ממנה וחוזר אליה, מסביר לה ולמד ממנה, מעניק לה ורווה חיים מחמוקיה. אין זאת אלא אהבה, ואותו גשם היורד על רחוב המלך ג'ורג' - המעניק את שמו לכותרת הספר ונחבא בתוך עברן של אבני העיר - דומה שאינו אלא גשם של ברכה מגבוה, שמרווה חמוקים ומצמיח את ריח הדשא העולה מן הבשרים. הגשם לעת זו רק מוסיף על האווירה האינטימית של האוהבים בהיותם עטופים בבשר עצמם, ובעוד הוא זולג על השמשות הם נחבאים זה בזה, נושמים זה את זה. זאת התמונה שעולה מן הגשם, מרֵיח האדמה ומתחושות טעמֵי אהבתו לה, שהיא האמת שלו.
הַכֹּל טָעוּת וְגַם אֲנַחְנוּ
אֱמֶת רַק רֵיחַ הַשָּׂדֶה שֶׁל חֵיקֵךְ
רֵיקִים כִּקְלִפָּה
נָרוּץ בַּיּעָרוֹת
אָכִין לָךְ לָחַם מִן הַשִּׁבוֹלִים
הַחֲדָשׁוֹת
נְדַבֵּר בְּלִי עִקָּר וְשׁוּלַיִם
וּבְלִי מֵרְכָאוֹת כְּפוּלוֹת
אַתְּ תֹּאכְלִי מֵהַלֶּחֶם
אֲנִי - אֶת תַּפּוּחַ הַזָּהָב
שֶׁלָּךְ.
("שיר", עמ' 5)
"שיר" היא כותרתו של השיר שהבאתי, ואולי הצניעות מנעה ממנו לכתוב "שיר השירים" שהוא כותב למענה. כי זו אכן האווירה שנוצרת לא פעם כשגופו פוגש את גופה. הלשון עשירה כשרצונו בכך, אבל גם מתחלנת כשהוא רוצה, מתערבלת ומביאה ישן וחדש, קדום ועכשווי יחדיו ויוצרת פסיפס קסום ועשיר של עברית רבת פנים, אולי רבת דורות. מכאן גם ההשפעה בבואי לבחור כותרת לרשימתי, שעשיתי בה מעשה שעטנז מכוון. ואכן הוא מקדש את תחושות האהבה ומנסה למצוא אותה בכל מקום, גם כאשר הרחוב בו חי הוא על שם מלך זר, גם כאשר הוא כותב על אירועים יומיומיים שנדחפים אל תוך רוממות הרוח שבה הוא רוצה לחיות. שהוא מקווה לה. שתהא אולי לתמיד.
הָעֶשֶׂב שֶׁל גּוּפְךָ
עָשָׂה לִי רֵיחַ שֶׁל גֶּשֶׁם
קָשֶׁה לָדַעַת אֵיךְ.
בְּדִנְדּוּן עֲגִילִים
שָׁאַלְתְּ אֵיךְ יוֹרְדִים לְיָם
אָז נָתַתִּי יָדִי בְּיָדֵךְ.
מְצוּלוֹת שֶׁל חֶסֶד
חוֹל אֵין גָּדֵר
פַּעַם הָאוֹר בְּעֵינִי
פַּעַם בִּשְׂעָרֵךְ.
(מתוך "אולי לא הייתה זו אהבה", עמ' 9)
שוב ההד ההוא של ריח גופה, של אור עיניה, של תלתלי שערה. הוא לא שולט בתשוקה שלו אליה, בתשוקתו לחיים ואולי על כן הוא כותב על הציניות שבם, על התעתוע שהם מביאים ואף על זה שהוא עצמו למד מהם ליצור ולהעביר לקורא. תעתוע כי הנה, כמי שמתלוצץ על מהות הקיום ועל טבעו של האדם, הוא מספר שכנראה אי-אפשר ולא ייתכן אחרת מלבד זה שנוצרנו לאהוב. להיות כבולים לאותה אהבה קדמונית וריחנית, שאם אין לך משלך אתה הולך למצוא אצל אחרים, ואם לא בביתך אזי בבתי זרים.
זאת ועוד גם מעבר לכך: גם כשיש לך משלך אתה תאב לעוד, לאושר נוסף, לשמחת גוף נוספת. על-אף שלא הגוף הוא ששמח ורק טועה לחשוב כך ואינו אלא רק השליח של מוח קודח. זאת האווירה שחשתי אותה לאורך השער הזה, אבל גם טפטפה בשערי ההמשך. ובכדי שלא נטעה לחשוב חלילה אחרת, הנה בא האיש האוהב ומשורר באוזנינו:
אֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב
אֶת עוֹנָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכֵנָה.
פַּעַם בְּשָׁבוּעַ בְּיוֹם שֵׁנִי -
בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּצָהֳרַיִם -
בָּא הָאִישׁ הַהוּא
מֵעִירוֹ,
מַעֲלֶה קוֹלוֹת תְּשׁוּקָתָהּ
אֶל חַלּוֹנָהּ.
בְּבֵיתוֹ מְחַכָּה
אִשָּׁה יָפָה.
("עונות השכנה", עמ'13)
ברוח דומה הוא מספר על רחשי לב, על התעוררות המוח, על הלא מודע שבנו, על עולם חלומותינו והמאווים הכמוסים שנחבאים בנו. יש לא פעם תחושה למקרא השירים שמדובר בדברים פשוטים, לא מתחכמים, לא מחפשים אמירה לטבוע ולא תרים אחר סגנון כדי שיהיו מרשימים יותר. אבל גם כאשר מדובר בדברים פשוטים, באה איזו רוח פנימית וכך או כך מייפה אותם. כי הוא חותר להגיע אל השורה האחרונה שתספר לנו את הסיפור שרצה לספר, שתגלה לנו את המסר שרצה למסור. אני חושש לומר ציניות, שוב אני כותב את המילה הזאת כמו לא פעם ברשימותיי, כי אני שב ונתקל בה ואין זה מקרה: אני מאמין שזה אופייני לאנשים הוגים. ואם אני מהסס, הנה ספירת המצַאי המפתיעה שבחדר השינה המסוים המתואר בשיר הבא:
חֲדַר שֵׁנָה
מִטָּה זוּגִית, מִזְרוֹן
שֶׁמִּיכָה.
מְנוֹרַת לַיְלָה בְּצַד אֶחָד
וְאַחַת בַּצַּד הַשֵּׁנִי.
מִצַּד אֶחָד עֲרֵמַת סְפָרִים
מִצַּד שֵׁנִי ז'וּרְנָל צָרְפָתִי.
חֲלוֹם מִצַּד אֶחָד
וַחֲלוֹם מִצַּד שֵׁנִי.
("חֲדַר שֵׁנָה", עֲמ' 18)
"חולקים אותה מיטה", שר זמר ידוע באנגלית, "לא אותו חלום", ומה יותר מכך יכול להבהיר את הסימביוזה שלא פעם נדרשת אצל רבים, כדי שיוסיפו לדבוק זה בזה כמצוות החיים. נראה שהוא חושב על כך, מביט על עצמו ועל חייו ועל החיים בכלל מהצד. מסתכל עליהם בדיעבד ואולי לא מזהה את עצמו. הוא חש מנוכר, כמי שחלף זמנו, כלי שהחיים השתמשו בו ועתה הניחו בצד הדרך. הוא חש את הניכור, בהכרח, ודומה שהוא מאבד קשר עם עצמו, מאבד את הקשר אפילו עם מי שקרובה אליו ביותר. התסכול של חלוף הזמן וחלוף החיוניות כפי שהעולם החיצוני הפיזי מבטא כלפיו, מתבטא בעיניו, בהסתכלות שלו אל הדברים שנעשו שונים, רחוקים, מנותקים. כל אלה מנתקים גם את זרם המחשבה ממנו ואליה, את זרם התחושות, את היכולת לחשוב את אותן המחשבות שהיו פעם מתואמות בקשר טלפתי ביניהם.
כְּדַיָּה שַׁדַּי לָהּ
מִתְבּוֹנֵן בַּאֲחוֹרֵי עוֹלָמִי.
הַכֹּל מִסָּבִיב הֶחְוִיר
נִרְאֶה שֶׁמְּצַלְּמִים פֹּה סֶרֶט
עִם שַׂחְקָנִים אֲחֵרִים.
הַרְבֵּה מוֹפְעֵי 'חֲבָל',
אֲנָשִׁים
מְמַעֲטִים בְּדִבּוּר.
גַּם בְּמִטָּתֵנוּ הַזּוּגִית
אָבַד לַמִּלִּים וָו הַחִבּוּר.
("כדיה", עמ' 40)
אביא מעט שירים קצרצרים, שהם הגיגים של משורר המחפש את עצמו ושב ומוצא אותו לידה, צמוד אליה, כרוך בה, חלק ממנה. וראשון אביא את השיר המפתיע והמחוכם, שבו אנחנו מצפים לדבר אחד ומקבלים בכישרון של יוצר דבר אחר:
כִּמְעַט שְׁקִיעָה / אַתְּ שׁוֹכֶבֶת עַל הַחוֹף / יָדִי חוֹפֶרֶת בַּחוֹל הָרַךְ / עוֹד מְעַט תַּחְלִיק / וְתִגַּע / הַשֶּׁמֶשׁ בַּמַּיִם. ("כמעט שקיעה", עמ' 8)
הֶחָרִיץ הֶחָדָשׁ בַּסַּנְטֵר / הֶעֱמִיק מְעַט. / עוֹמֵד מוּל הַמַּרְאָה / מַבִּיט בָּאִישׁ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ / לְהַכִּיר עַכְשָׁו. (עמ' 33)
בֵּית קָפֶה לְיַד הַיָּם / שָׁלֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר. / הַזְּמַן שֶׁבּוֹ כָּל הַשְּׁעוֹנִים / מַרְאִים אוֹתָהּ שָׁעָה. (עמ' 39)
דָּבָר אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַחֵשׁ / בְּשָׁעָה כָּזֹאת / כְּדֵי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר. (עמ' 57)ָ
כְּמוֹ שַׁבְּלוּל / בַּיִת קָטָן עַל הַגַּב / מָלֵא רַק בָּךְ / וְלַדֶּרֶךְ. (עמ' 58)
הוא אוהב את מה שהוא, את מה שסביבו, את מה שתלוי בו ואת מה שתולה אותו. אוהב את היותו חלק ממנה, אוהב את הגשם, ואת השמש, ואת חול הים, את הערות ואת השינה, את עובדת ידיעת עצמו ומקבל בהבנה את עובדת ניכורן של השנים. לטוב ולרע הוא אוהב, כי הוא יודע כי זה הטוב האפשרי. והוא מבקש בכל קול להשאיר זאת עבורו, לא להרוס, להותיר את החיים על-כנם. בהגיעו לרגע הזה הוא מוצא עצמו מחובר לבוראו, שב אל קדמוניותו ומבקש לחמול על הנער שהוא, על הנערים שאנחנו, שלא לשלוח יד אל נפשותינו. אפשר לומר בוודאות שהוא מבקש את מה שאנחנו מבקשים. כולנו. את חיינו.
וּבְהָאִיר שֶׁמֶשׁ שָׂדוֹת
וְצִיּוּץ נִתְלָה בָּצַמָּרוֹת
זָקֵו מְטֹרָשׁ אוֹחֵז בְּיָד יֶלֶד
וְאֹהֶל נוֹטֶה בֵּין אוֹתִיּוֹת.
וְאִשָּׁה מִיְּעָרוֹת שַׂרְעַפֶּיהָ
מַר הָיָה לַיְלָה מִלֵּילוֹת
מְבַקֶּשֶׁת אֹזֶן קַשֶּׁבֶת
וְהַזָּקָן יוֹצֵא מְמַלַּל מִלּוֹת.
וְנַעַר מְדַבֵּב נַפְשׁוֹ לָדַעַת
שׁוֹאֵל הִנֵּה, וְאַיֵּה,
וְאֶרֶץ עָפָרָהּ צַעַר
מְחַשֶּׁקֶת: אֱלֹהִים יִרְאֶה.
וּמַכִּים תֻּפֵּי הַתֹּהוּ
וְאוֹתִיּוֹת נֶאֱחָזוֹת בַּסְּבַךְ
וְעָלִים בְּנִיעָם: אֶל תִּשָּׁלַח,
הַנָּח!
(מתוך " עקדה", עמ' 61)
הנח! הוא מבקש גם בשמנו. ואני הבאתי מהספר את מה שהבאתי, ליקטתי מה שליקטתי, כמובן על-פי טעמי. יש כמובן עוד היבטים בספר, כפי שיש עוד שירים לא מעטים, אבל אני מאמין שבשום רשימה לא נוכל להכיל את כל השירים, ואילו טעמן המלא של המילים מצוי בדפי הספר.
שמואל כהן: "גשם על המלך ג'ורג'", הוצאת "קורות" 2014, 66 עמודים.