קומדיה משובחת - זה מה שאנו זקוקים לו בימים אלה, כאשר רציחות, פיגועים וחפירות של אמצעי התקשורת - גודשים אותנו. והנה מזומנת לנו הצגה עשויה לעילא ולעילא, מצחיקה ביסודות הקומיים שלה, שמדגדגים את הקהל, במיוחד הגברים, במצבים אליהם נכספים רובם, אך היא בעיקר פארסה כמו שאריסטופנס הנחיל לדורות הבאים. אולם כדי ליצור קומדיה ופארסה טובות, צריך לבחור בשחקנים שהם לא רק קומיקאים מחוננים, אלא ובעיקר - שחקנים דרמטיים מעולים. לכן, הייתה כה מוצלחת בחירתו של הבימאי הרב יכולות אלון אופיר שהקפיד ונצמד להנחייה זו של ריי קוני עצמו ולשאר הוראות הבימוי שלו שהוא דורש ממבצעי מחזותיו. כך חשתי כשחזיתי בשחקן הדרמטי מהמעלה הראשונה שמואל ווילוז'ני (כג'ון, גיבור המחזה), שראשית דרכו הייתה בת' הבימה בתפקידים במחזות קלאסיים ודרמטיים, והמשכו כקומיקאי מבריק, ואבי הקומדי קלאב, בית היוצר לסטנדאפיסטים בישראל. יחד עם כל ההומור, שזור במשחקו של ווילוז'ני כל כך הרבה כנות, פגיעות ורגש, שרק לשחקן במעלתו יש. הפעם הוא הבעל הנשוי במקביל לשתי נשים, מחזיק בשתי דירות, ומתמרן ביניהן תוך שימוש ניצול השימוש בזמן באקרובטיות, בהיותו נהג מונית במשמרות בלונדון. אלון אופיר שכל הצגה שלו היא הצלחה בטוחה, קיבל לידיו קומדיה נודעת, שתרגומו של דורי פרנס עשה מהטקסט שלה מעדן קולח ומתוחכם, ויצר ממנה לא סתם עוד קומדיה, אלא יצירה בפני עצמה. כך בחירת הבימאי את השחקנים הכה מעולים כל אחד לתפקידו, יוצרת הרמוניה המתוקתקת להפליא, על כל ג'סטה וכל מילה הנשמעת בה. אין רגע דל. הצחוק אינו תוצאה של שימוש בטריקים של סלפסטיק וולגריים. אלא מהיווצרות סיטואציות לכאורה בלתי אפשריות, כשמי שעומד בפרץ ומצליח לזרום עם כל המצבים על-מנת להציל את גיבור המחזה הוא השכן מלמעלה, סטנלי (נדב אסולין, שהופך כאן הודות ליכולת משחקו הפנומנלית לגיבור האמיתי בהצגה). בין אם ראיתם את ההצגה ב"וסט אנד" לפני שנים או בארץ באחת משפע הפעמים בהן הועלתה - הבימוי כאן מעניק טאץ' חדש ומרענן במיוחד, ומענג את הצופים בלי סוף. לימור גולדשטיין כאשה הראשונה, היא היפה של הקאמרי, עסיסית, סקסית וחטובה להפליא, מפגינה יכולת קומית ומשחקית מושלמת. "אני כל לילה חושבת איך ג'ון נוהג במונית שלו, דופק מונה, וכל הזמן הוא דופק אותך בבריקסטון", היא אומרת בפגישת המחץ עם האישה השנייה, ברברה (אנדריאה שוורץ העגלגלה). שני השוטרים הנקרים לזירת האירועים - דירה שעוצבה באותנטיות אנגלית כשתי דירות שונות בעיצובה של לילי בן נחשון, הם אלי גורנשטיין התמיר שבקולו הנהדר שובה בין אם הוא שר או בין אם הוא משחק, ועידו מוסרי החביב, כששניהם מקבלים תפקידים עם בשר ועם טקסט חודר, ומעניקים תפנית לעלילה בכל פעם שהם פורצים אליה. עמית רייס כשכן מלמעלה מדירתה של ברברה, הוא מעצב אופנה הומו עם כל הגינונים האופיינים, מקסים, אותנטי ונעים להפליא. איוון לוריא כצלם העיתונות המגיע לצלם את הגיבור עקב האירוע שקרה ערב קודם, בולט מאוד בתפקיד הקטן שלו כאן, ומדגים מה זה שחקן עם נוכחות בימתית בעלת עוצמה. הוא ראוי לתפקידים בעלי זמן במה גדול יותר, כדי להמחיש את מלוא יכולותיו. אך את מירב תשומת הלב של הצופים קונה נדב אסולין, ביכולת שלו להפוך את עורו ולגלם טיפוסים כה מגוונים, בהתאם להתפתחות הכזבים שמספר בנפרד ג'ון לכל שוטר ולכל אישה מנשותיו, שהיא ממש יכולת אקרובטית נפשית, פיסית ובעיקר כה עשירת הבעות. הוא השכן מלמעלה, הוא חוואי, איכר, הוא הומו כביכול בן זוגו של ג'ון ומה לא. כמות של דמויות שמעט שחקנים יכולים לעשות את המעברים הכה מהירים מדמות לדמות בהצלחה כזו.אלו רק חלק מההתחזויות והשינוי בזהויות המתרחשות כאן, וגורמות לבלוטות הצחוק שלנו לעבוד. התלבושות של שנות ה- 70, בעיצובו של אורן דר, הפאות הכה מוצלחות, והמוזיקה שערך אלון אופיר, מעניקים את התחושה האותנטית להתרחשויות בדירה הלונדונית בעת היא. בטקסט השנון יש אמירות הנכונות גם להיום. ובזה נבחנת יצירה מוצלחת, להיות נכונה לכל זמן ולא לאבד מקיסמה. שעה שלושים וחמש של תענוג, צחוקים ומשחק משובח של הפרפורמרים. וזה מה שמגיע לנו.