אני מעז לומר שארגז הכלים של בן-ציון יהושע מלא ברובו בירושלים, על צורותיה, ריחותיה, טעמיה, לשונותיה, אנשיה, עברה, אווירה המיוחד והתחושות שהיא מזרה בחלל שמעליה, וכי הדברים האחרים שבו יוצאים גם הם משם. היא זורמת בעורקיו ונהייה עמוקה זו מותירה נופים אחרים בצל, לא בשל היותם קטנים אלא בשל היות העיר ירושלים, המושג ירושלים והרוח ירושלים גדולים מהם.
תשעה עשר סיפורים אמרתי, וביניהם סובבים אנשים, מקומות, תחושות, דרמות והומור. כישרון הכתיבה של בן-ציון נראה כרב תחומי והוא יכול להחליף סגנונות, כאשר נפש הדברים שבתוך הסיפורים נותרת נפשו שלו. בסגנון עשיר ומלא הומור אנחנו קוראים על האברך הירושלמי שבליל חתונתו פתר כל הלילה תשבצים כי פחד לראות את כלתו עירומה, על אחֵיה הבריונים שלא חסו על גופו הכחוש והחיוור ואחר כבוד לקחו אותה ממנו מיד למחרת כדי למצוא לה גבר אמתי שיחרוש בה ויעמיד במהרה צאצאים.
"הלוואי שלא הייתי מתחתנת. שכבתי עירומה כל הלילה וציפיתי שהציפור תבוא לקן. כל הלילה רעדתי מפחד ומקור. חיכיתי וחיכיתי, ושמשון לא בא. הוא טייל בעולמות אחרים." (מתוך "תשבץ ירושלמי", עמ' 10), כך בוכה הכלה ובן-ציון מכניס אותנו מיד לאווירה שרצה להכניס. "כששמעו האחים רחמנוף את זעקות השבר של זקנות השבט ואת היבבות החסודות של השכנות המתקהלות, פרצו לחדר הכלולות והכו מכות רצח את שמשון פותר התשבצים, גיסם ללילה אחד" (שם, עמ'12).
כך הוא הסיפור הראשון שמביא את הקורא בחיוך אל תוך הספר, ואילו בסיפור השני, בסגנון ידעני ונרגש אנו פוגשים את האיש שחש צורך עמוק למצוא את שורשיו, שנסע לספרד לחפש את שורשי העבר של משפחתו בין האנוסים ומצא אגב כך לא רק את עברו, אלא גם את האישה הנוצרייה שהנה גילתה את יהדותה לשעבר, באה אתו לירושלים ואל יהדותה המחודשת והפכה להיות עתידו.
איפה המשיח? או הירושלמית שילדה בן ולו שני ראשים וכל הקהילה המאמינה קמה על רגליה ושמחה שמחה גדולה, כי נאמר שבימיו תבוא הגאולה, ויצא קול קורא למשיח צדקנו שהנה האות לבואו וקולות של צהלולים מילאו את ירושלים, לעומת אלה שלא האמינו. "מי שלא ראה את השכנה עזיזה בשמחתה לא ראה שמחה מימיו. היא פתחה בצהלולים ואמרה: 'אני אגבה שילינג מכל מי שירצה לראות את התינוק בעל שני הראשים." (מתוך "איפה המשיח, איפה?" עמ' 39). ואילו בבית הכנסת טענו מתפללים בפני הרב: "כבוד הרב, איפה המשיח, איפה? חיכינו למשיח, ורק החמור שלו בא. אפילו את הנעירות שלו שמענו!" (שם, עמ' 41)
כך, בסגנון עשיר ומרנין הוא מספר גם על אהבתה של הרופאה שבאה להתמחות אצל המומחה למיגרנות, הפרופסור סיציליאנו, מי שקרא לעצמו פגניני בסגידתו לטנורים הגדולים של איטליה, הארץ בה גדל. היא מתאהבת בו כהרף עין ובו בלילה היא מעניקה לו את בתוליה בצריפו שעל הגג בפלורנטין, ובדבקותה הגדולה אף לוכדת אותו נישאת לו, גם בידיעה שנאפופיו לא יוכלו להיפסק. היא מקדישה לו את שנותיה הטובות ומקנאה לו בכל כוחה, כדי כך ש"התקפי המיגרנה שלה היו בשל התקפי הקנאה שלה על בגידותיו התכופות של פרופסור דנטה סיציליאנו, שמקצתן היו פרי הדמיון שלה. היא קינאה גם כשדגלו של פרופסור סיציליאנו היה שמוט, ידיו רעדו, ולמראה נשים יפות אורו פניו, אך לא זכר למה" (מתוך "טנגו על הגג בפלורנטין", עמ' 72, 73).
ומה יפה יותר והיכן נכתב כך עוד על עלמה יפה אלא אם בשיר השירים, שבן-ציון יהושע מתאר את יופייה וקורא שמה חבצלת, ובטוחני שלא במקרה? אני מביא את התיאור השלם בתחושת עונג: "בגימנסיית ערב 'יוסיף דעת' לא הייתה נאה מחבצלת. לא אחת הבטתי בפניה הצוחקות ודמעות אהבה ניבעו בעיניי. עור פניה דמה לבד ענוג על דרך המשי. שתי גומות החן שלה חייכו בלי חשבון. עיניה השחורות גדולות כמו בציור של קדוש אתיופי ומוגנות בריסים ארוכים. שפתיה מלאות כצמד דובדבנים שחושפים ומגלים חליפות את שיניה הצחורות. שדיה הולכים לפניה ופורצים כל גבול מתוך גוף דקיק של ילדה שמסרבת לגדול. צמד צמותיה קשורות ככתר מלכות מעל ראשה" (מתוך "פגישה מאוחרת", עמ' 85).
כמה אהבה יש בדברים הכתובים האלה, והאם הקורא יכול להישאר אדיש ליופייה של חבצלת זו שאותו בן-ציון מתאר. האיש משורר בשורות של פרוזה קסומה, וגם כאשר נדמה שהמילים פשוטות בא קסם שהוא יציר כישרונו ועוטף אותן. ומעבר לכול יש הומור מזוג, אם גלוי ואם חבוי ואם אירוני, אבל תמיד אוהב. נראה בסיפוריו שהוא אמן וידען וחיישן מצוין של העדות השונות המאכלסות את ירושלים, והיא מלאה בהן כרימון. מלאה במצבור הזה המתואר כאן כהוויה מיוחדת במינה, שבה כל אותה ירושלים דומה לחצר אחת גדולה ומוצלת המכילה את כולן.
קוביית סוכר הקסם הזה נוהר לא רק בסיפורים השמחים בדרך כלל, אלא גם כאשר יש עצב, אך התיאור מלא החיים עושה את קמטי הלב לערוגות שיצמיחו ורדים. העברית המתגוונת בכתיבתו ויכולתו להתעלס עם השפה מוליכות בקסמן את הקורא: "דודה רחל הייתה כחולת עיניים, עיניה גדולות כפעמיים הכינרת, אך עיוורת מלידה הייתה. עיניה גדולות ולא רואות, צנומה וזעירה כילדה בכיתה אל"ף. אוזניה ככל שהיו זעירות שמעו כל מה שרצו לשמוע. פניה חרוצות קמטים כתעלות השקיה קדומות, ודרכן זרמו דמעותיה והתנקזו אל זוויות פיה" (מתוך "ילד לו היה לי", עמ' 99).
או על בדידותה של אישה שיש לה מחסור, אם מזה ואם מזה, והוא כותב: "כיוון שקצה נפשה בנחירות זבולון בעלה, יצאה מטילדה לחצר בחלוק פרחוני. היא צמאה לחֶברה, לשתות קפה שחור של שבת מן הסמובר או ללגום תה כורדי כהה עם קוביית סוכר מתחת ללשון. חיפשה נפש חיה בחצר ולא מצאה. הם מתענגים להם בשבת ואני אוכלת את הלב, סחה בינה לבין עצמה" (מתוך "חנוכה משליט סדר", עמ' 136).
ברור כי אי-אפשר להכיל ברשימה את כל הסיפורים, וחבל. חלקם הקטן כבר פורסם בעבר בבמות שונות של ספרות אך רובם חדשים והם כאן. אבל דומה שמשקלו של הספר מצוי לא מעט בנובלה בת 69 העמודים החותמת אותו, "דמעת אלוהים באודסה", שמתחילה בתחושת אהבה קסומה והתמכרות החושים, כידו הטובה של בן-ציון מכובדנו. הנה כך הכתיבה של בן-ציון, שמגדיר עצמו כסופר, באה ומסגירה את נפש המשורר מלאת הפיוט ותחושת היופי והאהבה שבו:
"ביום שנשק גבריאל לשפתיה של מזל-טוב בלי שהבחינו בכך הוריה, מצא ששפתיה מתוקות כדבש. נשק את שתי עיניה ואורו עיניו. הצמיד אותה אל חזהו ומצא נוחם ורכות ללבו", ועוד: "הוא מביט במזל ומוצא שעליה נכתב שיר השירים. היא סוגה בשושנים. שני שדיה תאומי צביה, נוטפים חלב ודבש. צווארה מגדל שן. בעיניה משתקפים העצים על גדת הנהר. אפה כמגדל הבשמים להבדלה. הוא מרחרח אותה ככלב הפוגש אורח שהזדמן לטריטוריה שלו, וריח ניצני הדר עולה באפו" (שם, עמ' 163).
עיר שבליבה חומה הוא אוהב לכתוב כך, יהושע. ניכר שהוא נהנה מן התיאור, כאילו עמדה העלמה הענוגה בכל יפעתה לפניו - ומיהו סופר האמת שלא אוהב את הדמות עליה הוא כותב. ואת מי הוא מעמיד מול התום הענוג הזה אם לא את גבריאל, צעיר חסון ונאה בשנות העשרים לחייו שהיה אברך עד שהחליט להתעשר והתפקר, והוא נותן ללבו לתפוח ולפעום ליד מזל, בתו של חכם אלפנדרי-הכהן, והיא רק בת שלוש עשרה שנה בשאתו אותה לאישה.
הנובלה היא סיפור הרפתקה גדוש מעשה, כתוב בפרוזה מופתית שמתארת את החיים בירושלים המזרחית והמערבית הצומחת מן העת הטורקית, ובמנוסה אל נמל יפו כדי להפליג משם מתוארת גם נסיעה מרתקת ברכבת העמוסה מכל וכול, וכך יפו ונווה צדק, תל אביב של אז. ומנוסה זו על שום מה? משום שהאברך שלנו, שנעשה שרלטן החומד מטבעות כסף וזהב מתחזה לרוסי ומוכר מרכולתו לצליינים הנוצרים הבאים לירושלים, מה שעשה אותו מוחרם בקרב יהודי העיר ובסופו של דבר לנרדף על-ידי הנוצרים. סופה של הרפתקתו שברח עם רעייתו בת הארבע עשרה ועם בתם התינוקת, שאך נולדה, אחר מהמורות לא מעטות לאודסה שבאוקראינה ושם התכוון לבנות חיים חדשים לרעייתו ולו, אולי עד שייתעשר מחדש.
מכאן אותיר לקורא להתענג על קריאת הסיפורים ויווַכח איך לש בן-ציון את השפה כרצונו, ואומר כי בעוד
נעמי שמר המנוחה תיארה בשירה הידוע את ירושלים כעיר שבלבה חומה, בא בן-ציון יהושע וכותב על ירושלים, לפחות זו המתוארת בסיפוריו, כעיר שבשכונותיה יונים הומות.