משך תקופה ארוכה הייתה וילהלמינה רעבה. אפשר לומר כי משך שנים ליקטה אוכל באשפות. ספרה "בתיאבון וילהלמינה", שכותרת המשנה שלו היא "ביוגרפיה קולינרית", מתרכז בעיקר בשנות המלחמה, שבהן הרחיקה אותה אמה מעצמה כדי שתוכל למצוא שאריות מזון אצל אנשים זרים ולשרוד, ותחושת הרעב נותרה בה אחריה.
הספר, שראה אור בשנת 2004 בהוצאת תמוז פורסם זה עתה לאנגלית תחת השם "קרומי הלחם השמימיים", מה שדחף אותי לנבור בערימת הספרים שלי, לקרוא את אותה מהדורה עברית שלו שוב ולא להסתפק בזיכרון שיש לי ממנו, וזו לי הזדמנות טובה שלא להישאר חייב לספר, למחברת או לעצמי. זהו ספר שנכתב לעת בגרות אך מדבר על הילדות. ספר על ילדה שחוותה רעב, חולי, נדודים, הסתתרויות וכאב. אך דומה שהזיכרונות שלה מעלים בה בדיעבד דווקא חיוך של מנצחת, ואכן כך יאה לה.
יאה לה כי אני יודע זאת - וכאן המקום להודות שווילהלמינה היא ידידה, סופרת ומשוררת, אשת חינוך קורנת ודעתנית. מסקרן מאוד היה לקרוא על הילדות הקשה שהייתה מנת חלקה באותן שנים, ועל הרעב הנפשי שהותירו בה והכתיבו לה מאוחר יותר התנהגויות מסוימות, פועל יוצא של ימי ולילות הרעב שלה שלא הניח לה להירדם. ביוגרפיה קולינרית, כבר אמרנו. ביוגרפיה שהיא כמיהה לאוכל. אבל גם הכמיהה שלה לחיים ולכוח לעמוד בכל מצב פותחת בפנינו את האניגמה של הישרדותה מאותה שואת מלחמה, ולא רק את שלה. סיפורה האישי יכול לשמש דוגמה לעוד ריבוא רבבות מקרים של סבל ורעב שנחתו על ילדים, נשים, גברים. בני אדם בעתות מלחמה ושואה, כאשר השמים משחירים והאדמה מאדימה.
פיסות חיים הספר מתחיל בטראומה קשה, שבה נלקח מן המשפחה באופן ברוטאלי אביה למלחמה: "אמי כיסתה את ראשי בשמיכה שלא אביט, אבל אני ראיתי את הקולות: צעקות החיילים אשר סוחבים את אבי החוצה, גוררים אותו בכוח. ידעתי כבר שכך מגייסים לצבא האדום. אטמתי את אוזני כדי שלא אשמע את בעיטות המגפיים באמי ואת זעקותיה שייתנו לה להיפרד מבעלה. היא כבר לא תראה אותו עד סוף המלחמה, שבה יוכרז כחלל ובמשפחתנו יכונה 'סובייצקי גרוי', גיבור מלחמה סובייטי" (שם, עמוד 11).
שני עולמות משמשים אותה בכתיבת הספר, שהוא פיסות של חיים בשני מישורים: פיסות חיים של ילדה בודדה ומורעבת, ופיסות חיים של אישה בוגרת שטראומת הרעב נותרה בה ומלווה אותה. לאט-לאט ובתהליך פנימי נדרש הן הפכו בחלוף השנים להיות אותה אחת, אך התחושה בעת הקריאה היא שיש שני חיים, של הילדה ושל הבוגרת. שני עולמות שהמחברת משוטטת בהם והיא חשה את שניהם: זה של הילדות שמשהו בו הזוי וערפילי, אולי כדי לגבור, ושל זה הבגרות שכמעט מתעלם מהראשון כדי לטשטש אותו, לדחוק אותו ואולי אפילו למחוק.
מה שמחזק את הגישה הזו אלו ההחלפות של שמותיה - מווילהלמינה, או אחר כך ורה, לשם שהעניקה לעצמה בהגיעה ארצה, בהתחלה זאבה, על שם וולף אביה ואחר כך זיוה, שמלווה אותה עד היום. אך מחתימת שמה על הספר כווילהלמינה, אנו למדים אפוא שהנה גברה, לאחר הכול, ומצאה כוח לחבור לילדה ההיא, לאותה יתומת קש ש"ננטשה" בטובתה. ילדה שלמדה לדעת מהי בדידות ומהו רעב ומהם נדודים. ילדה שניהלה את הישרדותה כמעט בכוחות עצמה.
תולעים שחורות מה אכלו וממה חיו היא ויתומי קש אחרים שהיו אתה? "לנאן, השחור המבחיל הזה התאווינו יומם וליל. חצי כיכר שחורה, כשהגיעה לקיביטקה, (לבקתה - י.כ.א.) הבהירה את שְחור הימים. לא עניין של מה בכך היא אכילת הנאן. תחילה אוכלים את פנים הפרוסה של הנאן. את הקרום משאירים ומניחים מתחת לכרית. משך ימים רבים הייתי אוספת קרומים לרוב, שהתייבשו והשחירו עוד יותר. לעת לילה, כשהרמתי את הכרית, היו הקרומים מציירים לי על בלויי שמיכתי תולעים שחורות ומעוותות. וכשהייתי רעבה, וגם מחצית הכיכר לא הגיעה, הייתה תולעת אחת של קרום לחם נשלפת ונמצצת משך שעות" (שם, עמוד 13).
אני מביא ציטוטים מדפיו הראשונים של הספר, בו עושה המחברת להכניס את הקוראים לתוך העולם הכאוטי בו נמצאה היא ובו נמצאה אמה, ביחד ולחוד, נותרות לבדן, עוברות גלגולים וייסורים. וכך היא כותבת על פרק חייה באוזבקיסטן: "אלה שגרים בקיביטקה שגגּה הבוצי דולף בגשם, לא יכולים לפרוש בה שטיחים ולא להדליק מדורה לחימום ובישול. הם ישנים על אדמה חשופה ורטובה והחורף בשבילם קר יותר. והוא קר שבעתיים למי שהוא, כמוני, פליט במנוסה, שחי בהסתר, ובנוסף לכל גם חולה".
כשהיא מתבגרת, רודף אותה כאמור הרעב גם כשהוא רק מדומה, רק בתת-ההכרה, וכמי שגם מודעת לכך, כאשר תת-ההכרה עובר קדימה אל הכרתה המלאה היא מכנה את ספרה כפי שכנתה אותו, בתחושה של התגברות. סיפורי בגרותה מלווים במראות, ברֵיחות ובטעמים של אוכל. והיא זוכרת וכותבת על אותה ילדה רעבה בתשוקה כמעט ארוטית, שמתבוננת בסתר באדוניה במקום ההוא בעת שאכלו: "אני הייתי מציצה מבחוץ, מרותקת לקדרה ולניחוחות שהפיצה. בעיקר אהבתי להציץ בטקס בשל כארים-בוי. הוא היה מחדיר את ידו לתוך הקדרה, שולה משם את הפלוב ומגלגל אותו ישירות ובמהירות לפיו..." (שם, עמוד 47)
מנה מפייסת כך מתלווה האוכל לסיפוריה. "ליטפתי את התפוז רכות, מיששתי אותו לכל אורכו, ואז במכת פתע בשתי כפות ידי משני צדי התפוז לחצתי חזק...וראה זה פלא, מיץ החל לקלוח...גם אם, לצערי, נפסק מהר מדי." (שם, עמוד 60). בעמוד 82 זהו תירס חם שהיא משתוקקת לנעוץ בו את שיניה, ובהמשך, בכמעט חיזור היא כותבת: "עדיין עם השערות על חלקת גרגריו, האכיל אותי נמרוד כמנה מפייסת של תירס. ולמרות שהגרגרים היו קרירים, ולמרות שהוא לא בושל ולא נזרה עליו מלח, הוא היה מתוק כמו שרק תירס צעיר ובשל יודע להיות. מתקה מנחת התירס לחכי".
אביא עוד מהסימפטום הזה. בעמוד 107 היא כותבת: "הדג שהכין לנו יוסל לא ברח ממצור המלח שהוטל סביבו. עורו השחים. מעט השומן שהצליח לצבור בחייו הקצרים בעבע והתיז..." ובעמוד 114 אלה "השרימפס הקטנים, העירומים והרכים". בעמוד 119 "נוברים בנוזלים הסמיכים אדמדמים שבקדרה, נותנים דרור ורשות להיות מופתעים מן השפע של פירות הים למיניהם." ובעמוד 139 היא כבר חוגגת: "הזמנתי כוסית ג'ין אנד טוניק, משקה שהתאהבתי בו זה לא כבר, ומיד נראו החיים חגיגה בלתי פוסקת. באוויר כבר נישא ריח של בשר ויין." ואלו הם קטעים מקריים, שהאישה הבוגרת בועטת דרכם בילדותה הכואבת וכאילו נוקמת בה.
"בתיאבון וילהלמינה" הוא ספר סיפורים, שהם אנקדוטות, מצבים, מאורעות קטנים, וכל אלה חוברים לתמונה של פרקי חיים ולתצרף של התגברות, ושל התבגרות טובה על-אף הכול. הסיפורים לא מוגשים על-פי סדר חייה, אלה מדלגים לשעוני זמן שונים, לאזורי עולם שונים, לאזורי גיל שונים. הקיטוע המתוכנן הזה עושה טוב לספר, מזכיר זרם תודעה של ציפת הזיכרון, אבל גם מצב של זהירות מן הכואב, מן הצורב. היא נוגעת ועוזבת, מתחזקת בתיאור של זמנים טובים יותר ושבה לנגוע, ואני יכול לומר בביטחון שהקורא יוצא נשכר מחילופי תפאורת עולם ותחושות נפש אלה. לא רק היא.
שנים רעות לא ייפלא שאחרי הכול היא מתארת את הים שנשפך לרגליה, אולי בחוסר אמון, כאידיליה. סגנונה נעשה לירי ולא לחינם: "השולטים בשפת הים יודעים שברגע האמת תמיד יתנפצו הגלים אל החוף. אל החול, האבן, השונית. מלאי און ונחישות כמו מתאגרף מנוסה הם שוצפים ומעלים קצף חֵמה לבן, כמוהו מתאווים לשבור את היריב, כמוהו יוצאים במחול של קפיצות התקרבות לקראת האיום הבלתי נמנע, ושל נסיגה - לצבור כוח. האדמה, למודת ניסיון, עומדת במקומה, מקבלת את האגרוף הגלי כמו מתאבק שבע קרבות המוציא את העוצמה מן הגל. ולבסוף, במקום לשבור, דווקא הגל עצמו הוא שנשבר. הגלים כבר יודעים זאת" (שם, עמוד 77).
כך, כשהיא כבר בוגרת ועומדת חופשית על אדמה מוצקה, הגלים יודעים בדיוק מתי לחזור אל מקומם ולא לסחוף אותה, עכשיו היא יכולה להתעלס עם המים, ועם החול, ועם המילים עצמן. כך, כי שוב נוכחה שהרוח מנצחת, אותה הרוח שנשבה בתוכה והביאה אותה עד ליום שיכלה לאכול ולשתות ולנשום כרצונה. בזכותה הצליחה אותה ילדה לשרוד את השנים הרעות ולכתוב מאוחר יותר על סיוטי הסבל והרעב שהיו מנת חלקה. כתיבה שהיא התרפיה האחרונה אולי של נפשה.
האם השלימה זיוה, האישה הבוגרת, עם אותה ילדה? האם נעשו אחת? האם היא מכירה באותה ילדות שלאחר הכול הייתה שלה? והיא משיבה על כך ואמרת: "אז התביישתי בווילהלמינה. דחיתי אותה מעל פני. גם אני נטשתי אותה. היום, כדי שלא תישאר נטושה, אני מרגישה שהגיע הזמן לפתוח את זרועותיי ולהחזיר אותה אל חיקי, אל שפתי, אל לשוני, אל חכי" (שם. עמוד 176).