"קסם הפּריחות"

רחל סיידוף מזרחי, קסם הפרי-חות (שירים מעולם הצומח), הוצאת צור אות, אפריל 2015, 32 עמ' ספרה של רחל סיידוף מזרח הוא הִמנון אהבה לצומח. שיריה של רחל נכתבים מתוך אהבה לעולם הצומח. זה הכוח המניע אותה בכתיבתה על צמחים שונים, והיא מנסה בכתיבתה להעניק משמעות לצמחים השונים תוך השראה מִשמם ומהמיתוס העומד מאחורי השם.

המיתוס של אמנון ותמר

כך למשל, "אמנון ותמר" הוא שיר שמחבר אותה ישירות לתנ"ך, לסיפור אמנון ותמר (שמ"ב, י"ג). השיר נכתב ממש מתוך מְקור השראה עליון. היא פותחת את השיר "אמנון ותמר ירדו מהתנ"ך", ובהמשך השיר זורעת בשיר רומנטיקה: "זכר ונקבה באותו פרח נובטים". יש תמיד קשר בין הטבע החיצוני לטבע האנושי: "בפתחי האביב, בסופו של הסתיו/יִרוו בטְללים ומקרני הזהב": גם טללים של הטבע, וגם טללים של אהבה ברומנטיקה האנושית. כך הדבר גם בסיומו של השיר: "וצוף יגמעו מאגמי החיים/ להרוות צמאונם של ברואי אלוהים". הצוף והצימאון הם חלק מן הטבע של הצומח, אך הרמיזה הארוטית אינה נסתרת: הטללים גם רמזים לטבע הרומנטי של זוג הנאהבים המטוללים המסתתרים במיתוס של השם "אמנון ותמר", צמד רומנטי בצומח, גם אם בסיפור התנ"כי הקשר רווי גם עצב רב.

האנשת הפרחים לצורך הענקת משמעות

רחל מגלה סקרנות לצומח, ומן ההקדשה בפתח הספר אנו למדים שהיא מנחילה אהבתה זו לנכדיה, והשירים הללו צמחו מתוך הסיפורים והשירים שהיא קוראת לנכדים. לכל צמח בעיניה יש סיפור, יש עֵרך. והיא יוצאת בעקבות הסיפורים הללו כדי להעניק משמעות לכל צמח, לכל פרח. השיר על הפרח "נורית" מדמֶה את הנורית לנערה: "פקחה עיניים הנורית/ והנה בוקר של שחרית/ משכה הגֵו מתחה צוואר/ ויצאה למלא את שׂדות הבר". הפתיחה היא שוב סוג של מזיגה בין עולם הצומח והעולם האנושי: יש האנשה של הצומח. גם המפגש של פרח הנורית עם שאר הפרחים בשדות הבר מתואר כמפגש חברתי: "פרחים רבים כבר/ מילאו השָׂדות/ "הַמתינו רַק רגע/ גם אנחנו בָּאות !" המפגש החברתי הוא מפגש של אביב, מפגש של פריחה בכול: הפריחה היא באופן נסתר גם סֵמל לפריחה הנָשית. הסגנון "גם אנחנו בּאוֹת" הוא סגנון של מפגש נשי, מפגש של פריחה באביב: גם אביב בצומח וגם אביב נשי.

הרקפת במשל ובנמשל: סמל לשׂרידות

התכונות של הצומח הן תכונות אנושיות, בשיריה של רחל סיידוף. גם הכתיבה על הרקפת מאנישה את הרקפת כדמות נשית. הרקפת מבטאת עדינות וצניעות ואינה מרימה ראשה בגאווה. היא מבטאת לקח שהוא לקח אנושי: באופן שהיא מנמיכה עצמה היא נוקטת דרך שְׂרידות כנגד הרוחות שבטבע, וממילא בַּנמשל: שׂרידות בעולם האנושי. השיר פותח בפנִייה לרקפת לזקוף רֹאש: "זקפי ראשך אל תכלת שמיי/ הן הרקיע רצוף כוכבים/ ירח עגול את ימייך ינעים". הרקפת בשיר משיבה שכל ההתכנסות שלה פנימה היא דרך של הגנה, של שְׂרידות: "כותרותיי עדינות לא ארים את ראשי/ אצא במחול אסלסל את כתרי/ כנסיכת הפרחים בתוך עלֵי לבבות/ בין הסלעים בסדקים לא ינצחוני רוּחות". הכתיבה על צמחים היא לעולם כתיבה על העולם האנושי אצל רחל סיידוף מזרחי. וּבהומור היא בוחנת את חוקי הטבע של הצומח, כהשתקפות של חוקי הטבע האנושי. כך מתברר שאדם יכול אינו לחרוג מחוקיו, וגם הסתוונית לא. השיר "הסתוונית המבולבלת" מספר בהומור על סתוונית שהחליטה להופיע באביב ולא בסתיו. גם האדם לא פעם רוצה להקדים את זמנו, ואנו משתמשים במוטיב הזה לא פעם כשאנו מאפיינים אנשים הרוצים לצאת הקופסה, לשבור את הכללים וליצור בתנאים שאינם מתקבלים על הדעת.

הסתוונית כסמל למי שמקדים את זמנו

כך בשיר על הסתוונית הרוצה להופיע באביב. למרות הכלל "לַכּול זמן ועֵת לכל חפץ", היא בוחרת לשבור את כללי המשחק של הטבע ולהופיע דווקא באביב. זה כנראה זמן יותר נעים... זה יוצר תדהמה: "הֵיי סתוונית מה קרה היום/ מדוע צמחת בשלהי האביב פתאום?/ הן זמנך עדיין לא הגיע/ היכן השעון המצלצל ברקיע"? בטבע הרגיל, הפרח המארֵח לה לחברה בסתיו הוא החצב, והנה היא בחברת היסמין והוורד. והיא מתנצלת: "מישהו בשמים פתח את הדלת". גם כאן יש רמיזה לכוח עליון היכול לשנות סדרי בריאה, וכשמגיעה שעתו של אדם להצליח ולפרוץ גבולות "מישהו בשמים" פתח לו את הדלת....כוח עליון יכול לשנות את החוקים. לא פעם גם בהומור העממי אנו נוהגים לומר "אדם מתכנן, ואלוהים צוחק". לכן גם הצמחים פונים לסתוונית: "הִקדמתְ זמנֵך אחותנו הקטנה/ את אמורה להיות ישֵנה". ונותֶרת שאלה פתוחה כלֶקח אנושי: האם באמת מי שהסביבה מצפה ממנו להיות ישֵן ולא לפרוח צריך להישמע לחוקים אלה ולא לפרוץ את הכללים למען פריחתו שלו, למען האביב שלו? יפה לסיים סקירה זו של הספר בתהִייה זו המסתתרת מאחורי השיר על הסתוונית. מי שרוצה ללמוד משהו על הטבע האנושי ובו-זמנית הוא אוהב את עולם הצומח, מומלץ לו לסוּר לגינת הפרחים של רחל סיידוף מזרחי ולעיין בשיריה במקום לקרוא ספר של פסיכולוגיה פופולרית...