שמן למדורה

לפני שאתאר את הספר ואת מסקנותיו, אעיר, שחסר בספר של ובר רקע חשוב, לדעתי, להבנת שיקולי המפקדים הבכירים במערכה על ירושלים בתשכ"ז: באוגוסט 1961 נערכו חטיבת הצנחנים 35 (בפיקודו של אל"ם אלי זעירא) וחטיבת גולני (בפיקודו של אל"ם מוטה גור) לפרוץ לשיח' ג'ראח, ולהסיר אחת ולתמיד את המצור הירדני על הר הצופים. אחרי כמה שבועות של כוננות בירושלים, חזרו שתי החטיבות לשגרה ולבסיסיהן, והחיים בבירה החצויה שבו לכאורה למסלולם. אצלנו האירוע כמעט נמחק, פרט לזיכרונות של הלוחמים דאז, ואילו הירדנים למדו היטב את ההיערכות הישראלית, שהצביעה על כוונותינו. בתגובה ביצרו מאוד את מערכיהם סביב שיח' ג'ראח, כדי לחסום פריצה ישראלית. כתוצאה מכך, תוגברו המוצב הירדני בגבעת התחמושת (תל אלמודרווה, בערבית) והמוצב הירדני בגבעת המבתר, שחיפה עליו תוך שליטה. כולם נבנו, בעיקר, כלפי הגעת אויב - משמע, כוחות ישראלים - ממערב. כתוצאה מכך, שונתה התוכנית הישראלית לחבירה להר הצופים בשעת חרום. במקום המהלך הצפוני הקצר (פריצה לשיח' ג'ראח), נבחר איגוף דרומי ארוך: מחוות הלימוד החקלאית בתלפיות, דרך ארמון הנציב (תוך כיבוד מתמיה של ריבונות האו"ם עליו), ומשם אל הר הצופים. חטיבת-מחוז ירושלים 16 (להלן - חטיבת ירושלים) תרגלה את השינוי הגדול בתוכניות המבצעיות. למיטב ידיעתי, לא תכנן צה"ל לשחרר את העיר העתיקה, שנפלה בידי הירדנים, כתוצאה ממחדלים של חטיבה 6 עציוני ושל חטיבת הפלמ"ח הראל, שבועיים אחרי הכרזת העצמאות, בי"ח באייר תש"ח.

מלכתחילה, נועדה חטיבה 55 לבצע מבצע מוצנח - איגוף אנכי - בחולות אל-עריש במסגרת התוכנית לכיבוש צפון סיני. הרעיון לבצע צניחה קרבית, שתזכה את משתתפיה ברקע אדום לכנפי הצניחה, התפוגג כמעט מיד אחרי התדריך לצניחה. עקב התקדמותה הבלתי-צפויה של המלחמה, התייתר המבצע, וכוחות הצנחנים הוסטו לתגבר את חזית ירושלים, שסבלה ממחסור בעוצבות. חטיבה 55 - החטיבה הצעירה של מילואי הצנחנים בתשכ"ז - לא למדה מעולם את תיקי המבצעים של חזית ירושלים, ואנשיה לא הכירו את הזירה, שאליה הוטלו הצנחנים ללא הכנה מתאימה. יתר על כן, ירושלים לא פרטה על נימי לבם של רבים מאנשיה החילוניים, בעיה חינוכית קשה, שהטרידה מאוד את מח"ט 55 זמן רב אחרי המלחמה. לכאורה, חטיבת ירושלים, שהכירה את השטח על בוריו, הייתה צריכה לסייע לצנחנים בתיקי שטח, במפות, בתצלומי-אוויר (תצ"א) ובתוכניות מבצעיות. מפקדת חטיבת ירושלים ישבה במחנה שנלר במרכז העיר, שהופגז מתחילת המלחמה. לכן, עברה לבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד בשכונת רחביה; ויציאתה החפוזה יצרה בעיות, כיוון שאנשי החטיבה לא הצליחו לקחת עמם את כל התיקים הדרושים. ויש רגליים לסברה, כי הצנחנים דחו את הסיוע, שהציעו אנשי חטיבת ירושלים. כך, הצנחנים אפילו תעו ברחובות ירושלים בדרכם למקומות היערכותם לקראת ההתקפה. נראה, שהתיאום הזה לא בוצע. כנראה, חלק מתיקי המודיעין של חטיבת ירושלים לא היו מעודכנים - כפי שעולה מפרק י"ב בספרו של ובר, שדן בגדוד 2 מחטיבה 3 הירדנית, שאנשיו איישו את בית-הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת. הערכת-חסר של הכוח הירדני הנה, לפי ובר, אחת מסיבות התקלה. לסוגיית המודיעין, שחסר לחטיבה 55 נטען, כי חטיבת ירושלים לא מסרה מודיעין לצנחנים, כיוון שתיקי המודיעין שלה נותרו במחנה שנלר, שפונה בחיפזון עקב הפגזה ירדנית. ואילו אמצעי המודיעין של חטיבה 55 נותרו ארוזים להצנחה באל-עריש. "החומר שקיבלה החטיבה [55] כלל פוטוסטאטים (שלא היו טובים לזיהוי רחובות, סמטאות, מגרשים ובתים) ... כמות העותקים שנמסרה [ל-55] לא הספיקה ... וחסרו תיקי יעדים. אומנם היו תיקי שטח מעולים ועזרים מודיעיניים מפורטים בפיקוד ובמחסנים בירושלים ...". לפי השמועות, בגלל חוסר מקום, הועברו תיקי יעדים בגזרת ירושלים ממחסני מודיעין הפיקוד, ששכן במפקדת פיקוד המרכז ברמלה, לאחסון במחנה שנלר ובחפ"ק הפיקודי בבנייני האומה. לימים, בתחילת שנות השבעים, חיטט קמ"ן חדש של חטיבת ירושלים בארונות בחפ"ק הפיקודי, ומצא את התיקים הללו, שלא נעשה בהם כל שימוש במלחמת ששת הימים. עד היום יש חילוקי-דעות על גודל הכוח הירדני, שאיבד בלחימתו העזה 71 לוחמים ומפקדים. המקורות הישראלים (ובעיקר, גור ונרקיס) מגזימים בדיעבד באמדן הכוח הירדני עד כדי שלוש פלוגות. לעומת זאת, מפחית מקור ירדני באמדן - עד כדי שתי מחלקות. לכל מקור יש סיבות משלו לעיוות, ואין לסמוך עליו - בהעדר מסמכים אותנטיים.

ובר עוקב בשיטתיות אחר המערכה - מהסטת חטיבה 55 לחזית ירושלים ועד לשחזור המצולם של קרבות החטיבה. ראייתו מתוגברת על-ידי זיכרונותיו האישיים, שאינם מעיבים על הדיווח כמו בספרי זיכרונות. רוב ספרו משווה בין מקורות ישראלים, שפורסמו בינתיים: זיכרונות מפקדים, זיכרונות לוחמים ותחקירים עיתונאיים. בנוסף, הוא ראיין ושוחח עם בני-סמכא, שמכירים את המערכה. מחקרו עלה על בעיה קשה, החוזרת בכל קרבותינו: לא נעשו תחקירים מיד אחרי המלחמה, ולא פורסמו מסמכים (שאולי לא נכתבו מעולם בזמן אמיתי). הקרב על ירושלים צלל לתוך ענן של יחסי ציבור, שמקשה על חקירתו. פרקים ב'-ג' בספר עוקבים אחרי קדם הקרבות. פרקים ד'-ו' עוסקים בתחילת הקרבות מהודעה, שפוענחה בטעות, שהר הצופים נכבש (ובפועל, נכבש ארמון הנציב). חטיבת ירושלים יצאה לאיגוף הדרומי, אך לא השלימה אותו, אלא כוּונה להשתלט על המוצבים הירדניים (הנקניק והפעמון), כדי לנתק את בית-לחם ואת הר חברון מירושלים, ולמנוע כניסת כוחות ירדניים לדרום ירושלים. במקביל, החלה חטיבת מילואי השריון 10 הראל (להלן - חטיבת הראל) לנוע על גב ההר לעבר צפון ירושלים, ולחסום אפשרות ירדנית לקדם שריון לעבר הר הצופים וירושלים. ועדיין התוכנית הישראלית הייתה סביב אפשרות, שהשיירה להר הצופים תיעצר. כלומר, "... לבצע רק התחברות אל 'ההר' [הר הצופים]" ולא שחרור העיר העתיקה. פרק ז' עוסק בסוגיה הכואבת של החומר המודיעיני הלקוי, שהיה לחטיבה 55. הוא מתחיל, בפועל, בתמונה של תצ"א משנת 1963, שלא הגיע לחטיבה לפני הקרב. בולט בפרקים ו'-ז' נוהל הקרב הלקוי והמשובש של הצנחנים לקראת הקרב. "אין כמובן להשוות את השיקולים, שעמדו בבסיס ההחלטות לפני פעולות התגמול למיניהן לשיקולים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות על הפריצה של הקו העירוני בירושלים ... אלא שרוח הדברים דומה. הנכונות להסתכן בקרב בתנאי אי-ודאות והנכונות לשלם באבדות היא שאפיינה את הצנחנים לדורותיהם, על כל היתרונות והסיכונים שגישה זאת צופנת בתוכה". פרק ח' הנו מפתח חשוב להבנת קבלת ההחלטות. שמו: 'לגול את חרפת 48'. כלומר, נרקיס (סגן-מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שהיה מפקד הכוח, שנטש את הכניסה לרובע היהודי באייר תש"ח), וגור, שהיה יליד ירושלים, רצו למחוק את התבוסה, שבגינה נפל הרובע היהודי, שבועיים אחרי קום המדינה. אהרן קמארה - בן ירושלים, שהיה לוחם בלח"י, ובמלחמת ששת הימים פיקד על פלוגת הטנקים הירושלמית, שהייתה בגדוד השריון של פיקוד (גש"פ) המרכז - אמר למחבר הביקורת (אב"ץ), שבשיחות עם גור מאז שעלה לירושלים ועד למלחמה, הוא גילה, שמוטה שואף להיות משחרר ירושלים, לפחות, מאז אוגוסט 1961. גור אמר בתחקיר לאחר המלחמה: "... המשימה הייתה די כללית ... לפרוץ באזור צפון ירושלים [ליצור] קשר עם הר הצופים ... רציתי להיות במצב של כוננות להיכנס לעיר העתיקה". מאוויו דמו למאוויי נרקיס. ובר אומר, "אם נקבל את עדויותיהם... שנכתבו לאחר מעשה, נראה שהתוכנית שאושרה בשונה מאוד מהפקודה של המטכ"ל, מצביעה על כך שהייתה כאן מגמה ברורה של קביעת עובדות, שייצרו לחץ על הדרג המדיני לאשר את כיבוש ירושלים המזרחית...". אסור להתעלם מגורם חשוב בקבלת ההחלטות - החרדה לשלום הר הצופים, שהוחזק על-ידי כוח קטן מחטיבת ירושלים. פרק ט' עוסק בנוהל-הקרב הלקוי - רעה חולה, לדברי תא"ל אמציה חן (פצי), בכל מלחמות ישראל. נוהל-הקרב הוא שלב חיוני, שאין לדלג עליו, גם בלחץ זמן. זו מערכת ההכנות של המטה ושל המפקדים לקראת קרב, ועליו אפשר להגיד את האמרה העתיקה, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". כלומר, טיב הלחימה נקבע על-ידי אימון הלוחמים, אך תכנון מוקדם מוסיף הרבה ליכולתם, או גורע ממנה. כנאמר, "סוף מעשה במחשבה תחילה". אמנם נוהל הקרב של חטיבה 55 הושפע מהחרדה לגורל הר הצופים ומהחשש, שתיכפה הפסקת-אש בטרם נספיק לשנות את הסטטוס-קוו, אך הנחיות המטכ"ל היו לבצע את הפעולה באור יום - עניין שהצנחנים דחו כמעט אוטומטית. כתוצאה מכך "יישארו לנו כשעה וחצי של חשכה, אך זמן זה יספיק להבקעה ולמעבר השטח הפתוח". כמעט תמיד נותנים ללוחמים זמן קצר מדי, בהסתמך על הערכת מוגזמת של יכולתם ואי-התחשבות באפשרותם להסתבך בנוסח חוקי מרפי. כתוצאה מכך נגרר הקרב לאור ראשון, שכצפוי, סייע למגנים הירדניים ללחום. חטיבה 55 לא תכננה שימוש בסיוע ארטילרי ובסיוע אווירי, ולא ניצלה את האור למטרה זו. גם הפעלת הטנקים בגבעת התחמושת הייתה חסרת מעוף. פרק י' עוסק בעוד סוגיה כואבת - כוחות הסיוע, שעמדו לרשות חטיבה 55, וכנראה, לא הופעלו כהלכה, או שלא הופעלו כלל: טנקים, ארטילריה תלולת-מסלול (מרגמות), תותחים ומטוסים.

פרק י"א ואילך מתארים את הקרב על הגבעה, ושאול ובר מכתירם בכותרת-משנה מקאברית: 'כאן יהיה רצח'. כ-300 מטר מפרידים בין בית-הספר לשוטרים לבין גבעת התחמושת. הצנחנים עלו על הגבעה מבלי לדעת מה טיבה. פיקוד המרכז וחטיבה 55 הוטרדו על-ידי בית-הספר לשוטרים, ולא שמו לב לגבעת התחמושת - הערכה, שהתברר כשגויה לחלוטין. כמו בפעולות התגמול (בשנות החמישים), פינו הליגיונרים את בנייני המשטרה, ונערכו להגנה סביבם. משום-מה לא נלקחה אפשרות זו בחשבון. הקרב הסתבך - גם בגלל אי-הכרת היעד - והוכרע רק בזכות נחישות מדהימה של הלוחמים ותעוזתם, למרות שאיבדו רבים מחבריהם. קשה לא להעריך, שהמנהיגות הקרבית של גדוד 66 כשלה, והלוחמים (חפ"שים) כיפרו על כך. אחרי המלחמה טענו הלוחמים, שהמח"ט גור לא נכח בקרבות, לא השפיע עליהם, ורק דאג ליחסי הציבור שלו. יתר על כן, בניגוד להערכה הפיקודית, השלימה חטיבת הראל את מסעה על גב ההר, והתייצבה מול המוצב המבוצר בגבעת המבתר, שחיפה על גבעת התחמושת מעליה בשעה 03.30 - ממש כשהחל קרב הצנחנים על גבעת התחמושת. כלומר, ייתכן, שחשיבה גמישה בפיקוד המרכז הייתה חוסכת את עשרות הנפגעים בקרב על גבעת התחמושת, ומשתפת חטיבת שריון בקרב על המערכים, שהגנו על שיח' ג'ראח, כדי ליצור עדיפות מכרעת ישראלית. פרק י"ג עוסק במשמעות הסמלית של הקרב - פתיחת השער לשחרור ירושלים - מול הביקורת הקשה על ניהולו, שמחריפה בפרק י"ד, שדן בקרבות היוקרה על התואר משחרר ירושלים. בקרב הזה, שכנראה, התחיל עוד בעיצומם של הקרבות על העיר, ניסו הצנחנים (כלומר, גור) להדיר את האחרים (חטיבת הראל וחטיבת ירושלים) מן התהלה, לנכסהּ לעצמו/ם, ולהוונהּ בצבא ובפוליטיקה הישראלית. "... עברה אז שמועה בארץ שמוטה בחפזונו הקריב מאה צנחנים בשביל להיות רמטכ"ל ...". ולעומת זאת, הגדיר זאת מפקד בכיר בצנחנים, "אחיי גונבי התהלה". פרק ט"ז מונה את 24 הנופלים בקרב על הגבעה ומתארם. לספר שלושה נספחים: ראיון עם יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרבות על הסיירת של חטיבת ירושלים, וחקר את המערכה על ירושלים; קטעים מהרצאה של מוטה גור על המערכה; ורשימת מקבלי העיטורים בקרב על גבעת התחמושת.

ובר מעריך, כי הקרב על גבעת התחמושת הסתבך, כיוון שבשיקולי חטיבה 55 נחשב מלכתחילה ל"קרב זניח". לגדוד 66, שהסתער עליה, לא היו המודיעין הנדרש ולא סיוע ולא ניתן לו די זמן לכיבושה. לדעתו, גם הכוח היה קטן מדי. תיאורטית, הכוח המסתער צריך להיות גדול פי שלושה מהכוח המגן; וזה לא קרה. כיוון שאיננו יודעים לאשורו מה גודל הכוח הירדני המגן, קשה להתמודד עם הטענה, שגדוד 66 לא הספיק. לעומת זאת, ברור, שלא היה ניסיון ליצור קרב משולב, שיכלול טנקים, ארטילריה (שהיו בהישג-יד וביחידות חטיבת הצנחנים) ומטוסים (שיכלו לפעול רק באור יום). גם כשהגיעה חטיבת הראל לגבעת המבתר, היא נותרה צופה עגומה בקרב הנורא, שהתנהל לנגד עיניה על גבעת התחמושת, הנמצאת בטווח תותח טנק, ולא הופעלה בו. כבר בתחילת הקרב - ובעיקר, במעבר מבית-הספר לשוטרים לגבעה - נשברו המסגרות הלוחמות (פלוגות ומחלקות), והקרב "התנהל ללא פיקוד כולל". הצנחנים לחמו ברוח היחידה, תוך דבקות במשימה והקרבה עילאית, ששברה את התנגדות הירדנים. לו שיתפו בקרב את יחידות הסיוע (גם תוך הזזתו לקרב יום, בניגוד לנטיית הצנחנים, ובהתאם להנחיית המטכ"ל), כנראה, היו נחסכים הרוגים, פצועים והלומי-קרב. כלומר, הבעיה הייתה מחד-גיסא ברוח הצנחנית, שלא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם כוחות אחרים, ומאידך-גיסא בפיקוד המערכתי (נרקיס), שלא השתמש בכל הכוחות שעמדו לרשותו (חטיבת הראל וחטיבת ירושלים). בנוסף, הפיקוד החטיבתי (גור) לא הפעיל את הסיוע האורגני ואת הסיוע האחר, שעמדו לרשותו. הקרב על גבעת התחמושת היה עתיר נפגעים, וצרף באש מנהיגות קרבית בגדוד 66, שהצליחה להתגבר על "אבדן אוריינטציה כללי" של הלוחמים. כיוון שכל הנחות התכנון החפוז והלקוי התבדו, זה היה קרב מאולתר. עקב היפגעות מפקדים ונתק ביניהם לבין אנשיהם, "... [נשאר] שיקול הדעת ללוחמים ולמפקדי כתות וחוליות ...". כלומר, מבחן קרבי חמור לצנחנים, "ורובם עמדו בו בכבוד". ובר מהדהד שתי שאלות מטרידות - האם היה הקרב הכרחי לכיבוש העיר המזרחית? מדוע הפך הקרב לאחד המיתוסים הבולטים של מלחמת ששת הימים? ובר מסביר, כי גם אם מדובר בקרב תקלה, זה קרב גבורה, שמפגין את ערכי צבאנו - העזה, אומץ-לב, חברות, יוזמה ועוד. הקרב על גבעת התחמושת גבה מחיר גבוה יחסית, אך הסתיים, למרות הכל, בניצחון, שנכרך באירוע היסטורי רב-משמעות - שחרור ירושלים. ובנוסף, הוא נמהל באבק יחסי הציבור לקרב על ירושלים ולגבורת הצנחנים. אמנם אפשר היה גם אחרת, ולא היה הכרח לשלוח את הצנחנים לא-מוכנים לקרב. כיוון שהתופעה חוזרת, חשוב הספר של ובר מאוד, ויכול ללמד מפקדים איך לא להתכונן לקרב, ובה בשעה את חשיבות ההקרבה האישית של הלוחם, שיודע להסתדר היטב עצמאית וללא פיקוד, שנעלם/נפגע בסערת הקרב ובערפל המלחמה, כאשר המשימה ברורה לו. אחד הפתרונות הזמינים היה להשתמש בידע המעודכן, שצברה חטיבת ירושלים. לשם כך היה צריך לעמוד בראש המערכה על ירושלים מפקד מיומן ובעל שיעור קומה, שיפעיל היטב ובזמן את שלוש חטיבותיו ואת הסיוע. כנראה, סירבו מפקדי הצנחנים להיעזר בשתי החטיבות בגלל גאווה יתרה ואולי בגלל יריבות אישית.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון. מוטה גור נחרד מהעובדה, שלרבים מחיילי חטיבתו העובדה, שהם עומדים לשחרר את ירושלים מחרפתה, אינה חשובה. הוא ואלוף נרקיס להטו להיות משחררי ירושלים, והיו בשתי חרדות קשות - שהר הצופים יאבד; וששוב יאזל החול בשעון המערכה בטרם נגול את החרפה. נראה, כי מבחינה מסוימת, ביצעו הצנחנים את משימתם גם ללא התלהבות רוחנית-ערכית, שמפקדם קיווה שיגלו לנוכח משימתם ההיסטורית. עובדה זו אינה נמסרת אגב אורחא בספרו של ובר. הוא מספר על קשייו של גור אל מול התופעה ועל ניסיונותיו לבררה. לדעתי, יש הלימה מסוימת בין התופעה לבין העובדה, שהמטכ"ל לא יזם את שחרור ירושלים העתיקה, והשחרור נבע, כנראה, מיוזמה של שרים בממשלת האחדות הלאומית ומיוזמת מפקדים, שגלגלו את המבצע - גם בניגוד להנחיות - אל מטרה קדושה זו.

בי"ח באייר תש"ח נפלה העיר העתיקה בידי צר - כנראה, בגלל הצטברות מחדלים, שבראשם מינוי מפקד בלתי-ראוי לחטיבת עציוני. שביתת-הנשק בירושלים הביאה למצב כמעט בלתי-אפשרי, כש"הקו העירוני" חוצה אותה, והר הצופים למעשה במצור. תשע-עשרה שנה נמשכה "חרפת 48", והמערכה בששת הימים התגלגלה לכך, שנגולה - לא ביוזמה לאומית ולא בתכנון מסודר, אלא כמערכה מתגלגלת, שהושפעה רבות מדמותם של האנשים שהיו בראשה, מזיכרונותיהם האישיים ומצלקותיהם. לקרב בגבעת התחמושת מתאר אופייני של קרב תקלה, שמאפיין רבים מקרבות צבאנו. הצנחנים - לוחמים ומפקדים זוטרים - התגברו על ההלם ועל אבדן חבריהם ומפקדיהם, דבקו בתעוזתם במשימה, וניצחו. הם נוצלו, כנראה, ליחסי ציבור של מפקדם, שהיו לו חושים בריאים וערניים למצב, בניגוד לשני עמיתיו, מח"ט ירושלים ומח"ט הראל, שעסקו בניהול חטיבותיהם גרידא. כשמונה גור לרמטכ"ל, אחרי מלחמת יום הכיפורים - הוא נמנע מלחקור את מהלכיה, ותמך בהחלטת ראש אמ"ן לא לחקור את המחדל המודיעיני. הצעדים הללו אופייניים לגור, שלא תחקר בתשכ"ז את המלחמה בירושלים, אלא הסתפק ביחסי ציבור. את לקחי המלחמה קנינו בדם ובסבל רב, ואסור שיתאיידו ויימוגו, כיוון שמי שאינו לומד מן ההיסטוריה, כאמרת סנטיאנה, נידון לחזור עליה. לכן, ספרו של ובר חשוב - למרות עיסוקו בקרב אחד בלבד בתוך מערכה גדולה. שאר הקרבות במערכה על ירושלים, כמו מרבית קרבותינו, ממתינים עדיין לחקירתם. וראוי לזכור, כי צבאנו טרם פרסם את גרסתו הרשמית לקרבות מלחמת ששת הימים. בלשון המעטה אגיד, שזה זלזול מחפיר בלוחמים ובהקרבתם. כשאין חוקרים קרבות, אי-אפשר להפיק מהם לקחים, כדי להימנע מהישנות הטעויות. הספר, הקרב על גבעת התחמושת, רקוויאם לגבעה נעלמה, מגולל את סיפור המלחמה כמות שהייתה - לפי זיכרונות וגם לפי מסמכים, ונתמך בזיכרונו של המחבר, שהיה לוחם מן השורה באחת הפלוגות. ובר חולק בספרו כבוד לגבורת החיילים, ומציג את ליקויי המפקדים. יחד הפסיפס שארג מעניין ביותר. ובר מצביע בספרו על בעיה בכתיבת היסטוריה והיסטוריה צבאית בפרט: האם המקורות, העומדים לרשותנו, אותנטיים, או שמא שופצו כדי להלום את צורכי כותביהם. השוואת המקורות מצביעה על הטייתם, והמחבר מסביר היטב את הנטאי. בהעדר תחקירים ומסמכים - זה מה שיש, ועם זה צריכים, לצערי, לכתוב היסטוריה. כאמור, גם המהדורה הראשונה של ספרו של ובר עוררה ויכוחים. המערכה על ירושלים נותרה סוגיה פתוחה - בקרב הצנחנים וביניהם לשאר הלוחמים במערכה, שחשים מקופחים ונגזלים. מקווה שספרו יניע מפקדים להתכונן אחרת למבצעיהם.