אלוהי הפצעים הפתוחים

"בעלי סיפר את מה שאין לי רצון לשמוע בפעם המיליון. איך אחי נהרג. רונית שעבדה בשלישות קראה בתיק כמה פעמים במהלך שירותה הצבאי והיא ידעה כיצד אחי נהרג. באותו בוקר בשעה עשר וחצי בבוקר לפי שעון ניו-יורק שנים רבות אחרי שאחי נהרג הבנתי שהכריחו אותו למות. אחי לא נהרג מכך שמישהו פגע בו בכדור. זה לא היה כדור מחבלים ולא כדור אויב. הכריחו אותו למות כי לא הייתה ברירה מישהו היה צריך להעמיס זלדה על משאית המוביל. אח שלי נהרג בפקודה. אף שהתנגד בכל כוחו, עדיין נחשבה פקודה מפיו של המפקד. מלאך המוות הזהיר שאם הוא לא יעלה על רכב הזלדה יכניסו אותו לכלא, ואח שלי העדיף להיכנס לתא הנידונים למוות" (שם, עמוד 13). שורות שהן כמדקרות של חרב. מילים טעונות ומאשימות שארבעים שנה נחבאה מהן, מהידיעה על אופן מותו. והנה מתברר לה כי מת רק משום שנהג הזלדה, האמון על נהיגה בה, הלך לשק"ם באותה שעה והמפקד התעקש. מצבים אלה מוכרים לכולנו, אלה ששירתנו בצבא ובמילואים. לא פעם נוכחנו איך חיי אדם נעשים זולים כאשר הם נצבעים בגוון החאקי, כשריחו של שמן הרובים עולה באף מסביב, כששרשראות של טנקים משמיעות רעשן, כשכלי הנשק הופכים להיות מצועצעים והלבבות נעשים קהים בזרותה ובמוזרותה של השעה. אך שוב, הנה עולה השאלה שנשאלת תמיד: מי התעקש, המפקד או הגורל שבא לפקוד? מי שבועט באמונה יאמר שזה היה מוות מיותר. מי שדבק בה יאמר שזו הייתה שעתו של הגורל. כך וכך האֶבל נותר, וככל שמדחיקים אותו כך הוא מתעצם. הזמן החולף אינו מיטיב לא עם הכאב ולא עם הערגה. אלה קנו מושב של קבע בלב האנשים.

בארץ זרה

ומתי מוצאת המחברת כוח לכתוב את הדברים? לא בביתה. לא בעיר שלה. לא בארצה. כאן היא אומנם התחילה אך לא עלה בידה למצב, לייצב, לעצב, למסגר, לסיים. הכוח בא לה לגדור את משימת הכתיבה בהיותה הרחק מן המקום. בהיותה בארץ זרה ובהיותה מנותקת ככל האפשר מן ההוויה. במקרה זה בני-יורק. בארצות הברית. באמריקה. שם מעבר לים. אולי משום שכאן, בארצנו, הורים שאיבדו נחשבים שכולים - אך האחים מצויים לכאורה בדרג שני ונעשים עם הזמן שקופים למדי. אולי משום ששם במרחק, רחוק מהמציאות של העם שכאן, של הארץ שכאן, מתרכך הלב או מתחזק. אני מתלבט להחליט. אבל כך מוצא האבל את ביטויו, הכאב מרשה לעצמו לפרוץ ממחבואו. שם אולי הפסיקה לחייך. כי אני מכיר אותה. גילוי נאות, יש בינינו רעות של כותבים, והיא מרבה לחייך. דווקא שם אולי הפסיקה, כי כמעט בכל משפחה יש מישהו בארץ הקטנה שלנו שנושא בחובו את אבלו. כמעט בכל משפחה יש אדם שכול. וכשאתה סובב בתוך אוכלוסייה שיודעת מהו שכול, שהשכול אשר מכה בה הוא כמעט שגרה, מן הטבע נעשה שאתה דוחק את שלך. אחת הדרכים שמנסות להביא הקלה היא החבירה לאנשים מאותו סוג. שגם הם פצועים ושקופים שנושאים את האבל בתוכם. שגם הם תרים אחר דרך להקל על משאם הפנימי הכואב. שגם הם באים לשקוע בעצב תוך שהם פותחים את הפצע, כדי לגבור עליו. צרת רבים אינה מנחמת באמת, אך עם זאת הנחמה, המדומה לפחות, היא שהנה לצדך גם אחרים באותו מצב. שהנה זאת דרכו של עולם שאתה מכיר, ואם זה כך למה לטעון. במחשבה כואבת, הרי זו דרכה של ארץ, מנתו של עם. מצב אבסורדי שבו נותנים חיים כדי לחיות. ולחשוב שזהו עם שאלוהיו שנא קורבנות.

משימה קשה

והם נפגשים. מעגל צועק של היחשפות. מעגל של פתיחת החזה. זה גם כמו שמטפלים בכאב דרך הכאב עצמו. כמו שמטפלים בפחד דרך הפחד עצמו. כמו שמתגברים על החושך דרך שהייה בתוך האפלה. והמחברת עושה זאת. מחפשת הקלה גם אם המשימה קשה. מחפשת דרך לשחרר את הבועה שתקועה בחזָה. "מי שישבה לידי איבדה כמוני את אחיה. האחים שלנו נעלמו באתו הגיל. לכולנו היו אחים שנשארו בגיל תשע-עשרה לנצח. ככה ישבנו במעגל. ילדה בת שתים-עשרה כמו הילדה ממול וכמו הילדה לידי. דווקא בי נדבק התואר הזה כשהתבגרתי, הן היו ילדות קטנות. האם עליי לרחם עליהן? מה נעשה בדיוק? ולמה באנו לכאן? שוב צעקנו" (שם, עמוד 85). מישהי בתוכה נותרה אותה ילדה שאז נאלמה. במהומה שבה נאלמה, ובמהומת הוריה נאלמה. כי מה קורה להורים? איך הם חדלים לתפקד? מתי הם חדלים להיות הורים ונעשים רכים, שבורים, תלויים? מה קורה לבריאותם, למיקוד הנפשי שלהם, להיותם הזויים? היא כותבת על כך, כמו שהיא כותבת על עוד מקרים כואבים של אחרים. הספר עמוס בצעקות שותקות, אינו קל לקריאה. עם זאת הוא סוחף. כאמור כתוב כמו מתוך דהרה. והיא כותבת על התערטלות הנפש שהמפגשים עושים. כי אדם בא כדי להתמסר. בא לשפוך, להוציא. והיא רושמת את הצעקה. כותבת את הכאב. את סיפורה שלה ואת סיפורם של העצובים. "כשגיליתי להם שאני כותבת אולי פגעתי במרקם הטיפולי. לא ידעתי כיצד הכול ייגמר" (שם, עמוד 113).

אישה שקופה

אבל כתיבתה היא הדרך הנוספת שלה. פתיחה של פצע שעשרות שנים לא הצליחה לפעור אותו. זהו המעגל הנוסף שנוצר עבורה, המעגל שלה עם עצמה. אולי כדי להכהות את צבעה של האישה השקופה למחצה שעל עטיפת ספרה. אולי כדי לפזר מעט מן הוורוד. ואולי כדי להעלימה. אבל העיקר להשלים אתה. למצוא טפח של מנוחה ביציאה מאותה שקיפות שלה. מאותה ישות צפוּנה. געגוע הוא מרחק געגוע הוא המסע בין שמים לארץ געגוע הוא בחירה בין מקומות געגוע הוא דמעה שאינה נושרת געגוע הוא צמיחת העננים (שם, בציטוט משיר שהיא מביאה, עמוד 133) ובעוד היא מנסה לבחור מקום כדי להשיר את דמעתה הקפואה, אומר כי הספר קצר, וטוב שכך. ספר טעון כמו זה לא יכול להתארך. הקריאה אוחזת בקורא כמו שאחזה, כמובן, הרבה יותר מכך בכותבת עצמה. זהו ספר שנכתב קצוב, רצוף, קצוף, נשוף, שבוודאי לא אִפשר לה לשחרר את נשימתה. מעבר לכמות העמודים שבו, יכולה הייתה לאבד את האוויר שבריאותיה בָּמידה שתִקצר גם נשימתו של קוראה. התחושה שעשתה זאת בידיעה שאם תעצור, לא תוכל להמשיך. מסתבר שהזמן מקהה מעט את הגעגוע, לא מעבר. וכי השנים מלמדות אותנו לשאת אותו כמו שאנו נושאים את בגדינו. כאילו הם מובנים מאליהם וכאילו אין להם משקל כלל. אך לאמתו נראה שאין מוצא מכך, שאין סוף לאבל הפנימי שאדם נושא אתו. הספר אינו מציע נחמה אלא בא לפעור פצע, לפתוח את המעגל. ומי שיחליט לקרוא אותו ימצא לו יום פנוי בהיר ושמשי, ייקח נשימה עמוקה ויתמסר לטקסט שאולי ישחרר מעט מועקה. אחרי שיעורר אותה.