הנגב עוד יהיה ירוק

השנה ימלאו 70 שנה מאז עליית שלושת המצפים בנגב. הישגים רבים הקשורים בחקלאות המדברית התבססו על הניסיונות החקלאיים שנעשו ביישובי שלושת המצפים (1943), 11 הנקודות (1946) ושבעת ישובי העיבוי (1947). מי שפיקחו על הניסיונות היו מחלקת הקרקעות בקק"ל; המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ומומחים ואנשי מחקר קרקע ואקלים ממכון ויצמן, מתחנת בית דגן ומהאוניברסיטה העברית. הדמות הבולטת בעיצוב מדיניות הניסיונות החקלאיים היה יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל, אשר קישר בין כל הגורמים והיה מקורב לראשי הנהלת הסוכנות ומפא"י – ד' בן-גוריון ול' שקולניק (אשכול). על הישגיו של ויץ בתחום יישוב הנגב והייעור בו פורסמו בעבר מחקרים רבים. משום מה, לא פורסמו עדיין מחקרים המתעדים את פעילותם של מדריכי החקלאות והייעור בשטח, אלה שליוו ביום-יום את המתיישבים הצעירים, עיצבו, יזמו והובילו פתרונות בשטח הנטיעה ונטלו על עצמם ליישם את חזון החקלאות המדברית. בשורות הבאות נציג את רעיונותיו החדשניים של זאב מייטס, מדריך חקלאי ויערן מומחה, שהתגבשו תוך כדי העבודה עם מתיישבי המצפים ו- 11 הנקודות וכיצד רעיונות אלו, בגיבוי המקצועי-פוליטי של ויץ (ולפעמים אף תוך עימות עימהם) הפכו לאבני דרך במדיניות ההתיישבות והחקלאות בנגב בין השנים 1942 – 1955.

זאב מייטס נולד בווינה בשנת 1906 ואת לימודיו התיכוניים עשה במקווה ישראל וכבר בגיל 16, היה למדריך חקלאי עבור קבוצת מתיישבים דתיים בבני-ברק. הוא הוכיח מיומנות רבה ומצא דרכים ללמד את העולים פרק בחקלאות ארצישראלית. בבגרותו, למד חקלאות כחמש שנים בבית ספר גבוהה בצרפת. בשובו ארצה, התקבל לעבודה במשרד החקלאות המנדטורי. תחילה שובץ לאחראי להניסיונות החקלאיים בחוות הניסיונות הממשלתית בעכו ובשנת 1939, הוזמן לקפריסין לנהל חברה בינלאומית שעיבדה פרדסים, כרמים ומטעי נשירים. בעת שהותו שם, התמחה בגידול זן ענבי הסולטנינה וכן בטיפוח מטעים ובגידולי שדה הצורכים מעט מים. בשנת 1942, הוחזר לארץ בדחיפות מחשש פלישה גרמנית לארץ ישראל. ויץ ועוזריו, שעסקו בתכנון החקלאי עבור "שלושת המצפים" הזמינו את מייטס להצטרף לצוות . וכך, לראשונה, ירד מייטס לנגב לאחר עליית מצפה "גבולות" להתיישבות.

במאי 1943, עלתה קבוצת צעירים חברי "השומר הצעיר" על קרקעות אבו-זבורה בואכה רפיח והתארגנה כמצפה "גבולות". בקיץ אותה שנה עלו עוד שני מצפים על הקרקע: "רביבים" על קרקעות עסלוג' "ובית אשל" במזרח באר שבע. המצפים היו תשובה ציונית-יישובית להגבלות שהטיל המשטר המנדטורי בכל הנוגע לרכישת קרקע והתיישבות בדרום – באמצעות "הספר הלבן" משנת 1939 וחוק הקרקעות משנת 1940. לאחר שלוש שנים, במוצאי יום כיפור שנת 1946, הוקמו 11 ישובים בלילה אחד, 9 מהם בנגב הצפוני ושניים בשפלה הדרומית. היישובים החדשים התבססו על הישגי הניסיונות החקלאיים שבוצעו במצפים והמשיכו והרחיבו את תחום הניסיונות: אקלום זנים של עצי פרי; גידול ירקות; ייעור; שיטות חריש ועיבוד ותפיסת מי השיטפונות. המתח בין הערבים ליהודים ברחבי ארץ ישראל גאה ואף השפיע על השבטים בנגב. ועל אף מאמציהם של היישובים החדשים לחיות בדו-קיום עם שכניהם הבדואים, פרצו סכסוכים על-רקע לאומני שגרמו ליישובים לאבדות ראשונות. לפיכך, עד לשלהי מלחמת העצמאות, נמתח קו מים מניר עם דרומה והוקמו בנגב בחופזה עוד יישובים חדשים שנקראו "שבעת יישובי העיבוי" וכללו את: מבטחים צאלים, עלומים, סעד, גבים, חלוצה, ורמת הנגב.

מייטס שהתמחה בייעור התבסס על תוצאות הניסיונות הראשונים לייער את הנגב שנעשו בימיו של השליט העות'מאני ג'מאל פחה. נטעו אז עשרות אלפי עצים באזור באר-שבע וניצנה בפיקוח האגרונום אהרון אהרונסון ומומחים אחרים. אלא שמרבית העצים נעקרו על-ידי חיילי הצבא הטורקי למטרות הסקת הקטרים וכן על-ידי הבדואים. בתקופת המנדט נטעו חורשות בעיקר לאורך החולות הנודדים באזור עזה וקצת בנגב הרחוק ליד ניצנה. בשנת 1943 קבע מייטס, כי בנגב נותרו כ-2000 – 3000 עצי אשל, צאלים ואיקליפטוסים. עבור מייטס, עץ הגדל במדבר מאשר את הנחתו כי ניתן להקים חקלאות וליישב את הנגב. בשנת 1944 ביקר חיים ויצמן בקיבוץ רביבים ומייטס (שהיה כבר מפקח יערות הנגב מטעם הקק"ל) שליווה אותו, הצביע בגאווה על עץ זית בודד בן שנה, ירוק וחיוני. הוא היה בטוח שתמונה זו של זית ירוק במדבר, תלווה את ויצמן בדיוניו עם המוסדות המיישבים ותאיץ את הניסיונות החקלאיים. כשם שהתרשם ויצמן מעץ הזית הבודד ברביבים כך גם שנתיים לאחר מכן, השפיע מראה השיח הירוק והעגבנייה האדומה בשדות רביבים על חברי ועדת אונסק"פ והיה בין היתר לאחד הגורמים החשובים שהביאו להחלטתה של הוועדה בדבר מסירת הנגב הצפוני ליהודים. בינתיים למד מייטס מהניסיונות וקבע כי המחשבות בדבר "אי-אפשרות לגדל עצי פרי בנגב" – הוכחו כלא נכונות. אדרבה, הסתבר לו בעקבות מעקב מסודר של המתיישבים, כי הקור השורר בלילות המדבר מסייע בגידול עצי אפרסקים, אגסים, הזיתים ושזיפים.

מייטס סבר כי בסיוע השקיית עזר ניתן יהיה להשיג יבולים במטע ובשדה גבוהים אף מצפון הארץ. הוא החל לנהל משא-ומתן עם מושל עזה על הולכת צינור מים דק מרפיח "לגבולות" באורך של כ-18 ק"מ. ויץ לא היה מרוצה מיוזמה זו שאיימה על הדומיננטיות של הקק"ל בפיתוח המצפים, התבקש מייטס להפסיק מייד את המו"מ. ויץ מצדו, המשיך והעלה את רעיון הולכת המים לנגב בפני הנהלת הסוכנות ובפני ל' שקולניק (אשכול) שהיה אז ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות ומראשי חברת "מקורות". במקביל הוזמן מהנדס המים שמחה בלאס לסייע בתכנון צינור המים לנגב לאחר דיונים רבים ובדיקת המשמעויות הפוליטיות וההתיישבותיות הוחל בינואר 1947 בהנחת קו המים מניר עם דרומה – פעולה שהציתה את דמיונו של מייטס שכבר החל בתכנון ייעור נוסף שיכיל זנים חדשים, בלתי מוכרים עד אז בארץ.

במהלך הניסיונות פיתח מייטס שיטה של אגירת מים בשטחים נמוכים ובואדיות לצורך השקיית עצי מטע וכינה אותה: "שדה אילן". השיטה שעיקרה חלוקת השטח לריבועים שנחסמו בתלוליות עפר וניקזו את מי הגשמים אל העץ הנטוע בתחתית הריבוע - נוסתה ברביבים והוכיחה עצמה כבר בעונת הגידול הראשונה. מייטס היה נלהב ושיתף את ויץ והמדריכים האחרים בהצלחה. ויץ היה זהיר בתגובתו וציין כי יחד עם ההצלחה מסתמנות כמה בעיות כמו: בצבוץ מלחים מעל פני הקרקע; הקרקע מאבדת את כושר החלחול ומתהווה על פניה קרום קשה המונע חדירת מי הגשמים. ויץ העריך את התוצאות החיוביות של הניסיון אך העדיף לקרוא לשיטה בשם תלמודי: "מטע נגרין" על משקל שלחין. בשיחות פרטיות וביומניו עולה כי ויץ הניח לדעתו את הבסיס הרעיוני לשיטה זו כבר כמה שנים קודם לכן. מייטס חש שרעיונו החדש "נגזל" וביקש את תמיכת המתיישבים בשם שהוא המציא. האחרונים תמכו בו אך ללא הועיל. למרות התנגדות ויץ והממס החקלאי, התעקש מייטס לכנות את שיטתו בשם "שדה אילן" ואף לימים קרא לבנו בכורו בשם אילן.

את שיטת הייעור באמצעות ייחורי האשל למד מייטס מהבדואים. בעת ששוטט בשדות גבולות, גילה מייטס כי החולות הנודדים משמרים רטיבות בקרקע לאחר הגשם. מייטס סבר שניתן לנצל רטיבות זו ולייער תחתיהם אלפי דונם בשתילת ייחורי אשל, אותם ניתן להשיג בקלות ובזול בעזה. קבוצת פועלים ערבית סיפקה לקק"ל ייחורים ומייטס פיקח על נטיעת מאות דונמים באזור חזע'לי וגבולות. ויץ עדיין היסס האם זו הדרך הנכונה לייעור וסבר על סמך נסיונות שנעשו אז בתוניס ובאוסטרליה כי דווקא עץ האיקליפטוס הוא שמתאים לתנאי הלס והאקלים המדברי. מייטס לא ויתר ונלחם על דעתו בפני ראשי ההתיישבות. הוא הציג בפניהם ובפני ויץ את העובדות שהוכיחו כי קליטת שתילי האיקליפטוס בדרום לא עולה על 40%. בנוסף, הוא הצביע בפני ויץ על כשלון נטיעת שדרות האיקליפטוס לאורך כבישי הדרום. ויץ שוכנע לבסוף והתיר את המשך נטיעת ייחורי האשל באזורים מרוחקים ולא לאורך כבישים וגדרות יישובים.

בשנת 1943 ביקר מייטס ביריחו ונטל עמו כמה שתילי אגבות כדי לשתלם במצפים - גבולות ובית אשל. במהלך השנה הוא המשיך ואסף שתילי אגבות ממשתלת חברון, עין-חרוד וכבארה. לאחר שהצמחים נקלטו יפה וניתן היה כבר להפיק מהם חומר גלם לתעשיית חוטים, הדביק מייטס בהתלהבותו את ויץ ויחד חיפשו יזמים יהודיים המוכנים להקים תעשיה שתפיק מצמח האגבות חוטים זולים ובאיכות טובה לתפירת שקי יוטה ולקשירת חבילות חציר – פריטים שיובאו באותה עת מחו"ל ארצה ושולם בעדם בדולרים. כמה בעלי הון ויזמים נרתמו לרעיון (חברת האחים ירושלמי ועוד) ובשנת 1949 יצא מייטס לסיור חקלאי-מקצועי לקניה כדי להתרשם מגידול האגבות. בתום הסיור ומבלי שקיבל הסכמת הממונים, ארגן מייטס משלוח של 40,000 שתילים שהגיעו בשנת 1951 על ספינה לאילת יחד עם משלוח ספרי תורה של עולי תימן (חצי ממשלוח השתילים ששהו בבטן האוניה בחום האילתי נרקב). על-מנת לשמור על חשאיות המבצע ולמנוע את התנגדות המגדלים בקניה בשל חדירת מתחרים בלתי חוקית לשוק הסיבים, הובטח לממונים באפריקה כי השתילים יינטעו רק לאורך גדרות הגבול בישראל ולא יהפכו למוצר ייצוא. מעשית, ביקש מייטס להעמיק את הניסיונות בצמח, להשלים אזורי נטיעה רחבים בנגב שלא יוערו ל ולהפכו למוצר תעשייתי המספק תעסוקה בעיירות העולים. משום הם הובלו ישירות למשתלת גילת. הקק"ל התגאתה במבצע ובצעד בלתי זהיר פרסמה בעיתונות את דבר הבאת שתילי האגבות שהוצאו בדרך לא דרך מקניה. הקונסול הישראלי בקניה רתח מזעם משום שמדינות אפריקה נמנעו מלהוציא צמח זה מחשש לתחרות מסחרית והזהיר מפני משבר דיפלומטי. ואכן, קניה ספגה אזהרות מבריטניה וכדי לסיים את משבר האמון ביניהם נדרשה התערבות דיפלומטית. מייטס לא התייאש ועד קודם לכן, ובשלהי 1949, מעל ראשו של ויץ, יצר קשר עם אשכול ותאר בפניו את התועלת הכלכלית-חקלאית של פריסת האגבות על מרחבי הנגב. מייטס היה בטוח בקליטת הסיזל (סוג החבל המופק מאחד מ-300 מיני האגבות) בנגב וקבע: "הסיזל יהיה בנגב מה שההדרים היו לשרון". ואכן, בחורף 1953 נחרשו 10,000 דונם עבור שתילת האגבות. מייטס המשיך ליזום רעיונות חדשים לניצול היער לצרכי ההתיישבות. במדרונות הנחלים הוחל לנטוע שתילים כנגד הסחף. בתום מלחמת העצמאות נטעו עצים לאורך הכבישים במטרה להסתיר את התנועה בהם מפני האויב. נטיעה ביטחונית זו שמרכיביה היו איקליפטוסים, שיטה ואשל הגיעה בשנת 1956 לכ – 180 ק"מ. השדרות נטעו על סמך ניסיונו של מייטס שפיתח את רעיון "שדרות המגן" שנועדו לעצור את סחף החול והרוח. מייטס הודה בכאב לב כי קליטת האיקליפטוסים בשדרות הייתה בינונית ועיתים אף לא כדאית. במקביל הוא המשיך בפיתוח רעיון שתילת האגבות. שתילי האגבות, כולל מיליון שתילים שהגיעו מברזיל בשנת 1952, תוכננו להינטע בתשי"ד על שטח של 10,000 דונם. מייטס העריך כי בנגב כולו, יוותרו לאחר נטיעה זו, כ-מיליון וחצי דונם עבור הייעור. בשנת 1954 עזב מייטס את הקק"ל אך המשיך לתמוך ברעיון גידול האגבות כצמח תעשייתי בנגב. הוא העלה אפשרות של גידול האגבות בין שורות הפרדסים בשפלה הדרומית אך ויץ, שהיה קשור למשפחת מכנס, פסל את הרעיון ואפשר להם לעומת זאת לגדל ירקות בין השורות. בשטחי הנטיעה הרחבים עלה יפה גידול האגבות אך לא כך היה בהפקת החבלים והחוטים. בשנת ביוני 1954 הוקמה חברה להפקת חוטים מהאגבות בבעלות משפחת מכנס אך היא התפרקה כעבור שנתיים. בשנת 1957 הוקמה חברה חדשה – "איפקו", שותפות הקק"ל עם אנשי עסקים ממקסיקו וזו אף ייבאה מכונות ניפוץ לצורך הפקת החוטים מגרמניה. המפעל בגילת החל סוף-סוף לפעול ולייצר חוטים בשנת 1961. אך גם ניסיון זה לא נמשך לאורך זמן. בינתיים חדרו לשוק העולמי חוטים סינטטיים (ניילון) והפכו את תהליך הפקת חוטי האגבות ללא כדאיים. המפעל נסגר סופית בשנת 1966. מבחינה חקלאית, היה אקלום האגבה בנגב הצלחה ברורה אך עדיין לא בשלו אז התנאים להפיק מהצמח את התשואות התעשייתיות.

מייטס כמדריך ומפקח על הייעור בנגב וכמי שעבד בצמוד עם מתיישבי שלושת המצפים ו-11 הנקודות, היה ער לתנאי הקרקע, המים והחקלאות הבדואית המסורתית ומוכן היה ללמוד מכך ולהפיק לקחים. כמי שהוטל עליו ליישם את המדיניות החקלאית המדברית בנגב מבית מדרשם של ויץ ומומחי הסוכנות היהודית – הוא הציע, גם בניגוד לעמדת ראשי המוסדות, שיטות חדשות, מהפכניות שבסופו של דבר היו לבסיס גידולים חקלאיים רבים ובעיקר סייעו לנטיעת יערות ועצי פרי בנגב. אין ספק – הניסיונות בשטח בוצעו במסיר7ות על-ידי המתיישבים על-פי הוראותיו הברורות של ויץ שבחר מסלולים סולידיים. ואילו מייטס, ברעיונותיו המקוריים ובנועזותו לצאת כנגד ממסד חקלאי, גם במחיר תפקידו ויוקרתו, גרם לשינוי התפיסה כלפי אפשרות ייעור הנגב והיה מהראשונים שהפכו אותו לירוק.

• ברסלבסקי י', הידעת את הארץ, תל אביב, תש"י.

• ויץ י', יומני ואגרותי לבנים, רמת-גן 1964.

• ויץ י', תלמים אחרונים, ירושלים 1947.

• מייטס ז', ייעור בנגב, בתוך מן י', (עורך), הנגב, פרקי לימוד וקריאה, 1955,

• מייטס ז', ראיון, ארכיון ע"ש טוביהו, אוניברסיטת בן-גוריון, תיק 0845.09

• פורת ח', הנגב, ממדבר לארץ מזרע, ירושלים 2002.