עלי להחזיק טובה כפולה ומכופלת לחגית כהן על רשימתה "מוזיקת הטרנס של ארגוב", המוקדשת לשירו 'אוניית הסתיו'. ראשית על עצם הרשימה, על הנקודות הנכונות והרגישות שבה. שנית על שהיא הפגישה אותי מחדש עם סשה ארגוב, שאיתו זכיתי לעבוד אי-אז כמעבד מוסיקלי של שיריו. ובייחוד בהצגות שלמות שהיו בנויות על שיריו: 'נסיעה מדומה - שירי לאה גולדברג', ו'חגיגת קיץ' לאלתרמן בתיאטרון הקאמרי. ארגוב האיש היה דומה לשיריו - נפש אצילה ורוח עשירה וענווה גם יחד. הוא ליטש הרבה כל שיר, אבל נהג להגיד שאסור לעבוד יותר מדי על שיר, אחרת מרגישים את ריח הזיעה. רשימתה של חגית כהן הפגישה אותי מחדש לא רק עם ארגוב בכלל, אלא גם ובמיוחד עם שירו 'אוניית הסתיו', אשר כמעט נשכח ממני. אכן, ואלס המסתיר מתחת למתיקותו הרבה כאב. לדעתי שיר זה שייך לסוג 'השמלה הסגולה' ("הבוקר יבוא, הבוקר יבוא, אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו... - כשאנחנו נצא ביחד"), הווה אומר: שניהם ואלסים מתוקים לכאורה, אבל מותחים - בייחוד 'השמלה הסגולה' - את אפשרויות השירה והביטוי כמעט אל מעבר לקצה האפשרי.

אבל עיקר רשימתה של חגית כהן מוקדש - דרך שירו של ארגוב - לעניין לא-טריוויאלי-כלל, והוא: האם יש באיזשהו מקום - אולי בעולם הבא? - אושר טהור? או שגם שם הוא מעורב בנימים של איום ועצב? נושא כזה, בעידן האינטרנטי, מתבקש לעטוף בשכבה עבה של ציניות-מגן. ראשית, הדור הזה למד לחשוד בכל הבטחה ובכל תקווה. שנית, האינטרנט מגיע לתפוצת אינסוף, ומי יודע אל מי יגיע ואילו תגובות יעורר. אבל ירכתי News1 נראים כמקום נסתר למדי מן העין, כך שאולי אפשר לומר כאן כמה מילים של תמימוּת. בעבורנו, שוכני בתי חומר, הבשורה - אשר משהו ממנה מעבירה המוזיקה ברגעיה הנעלים - היא שאכן יש במציאות אושר טהור, כ"ד קראט כלשונה של חגית, או כ"ד אלף קראט, או אינסוף קראט. בעניין זה אין לי טוב מעדותו של אריה ווּדקה, אסיר ציון, שהיה נתון תחת ניסיונות לשבירת רוחו בצינוק של הקג"ב הרוסי. תא אפל וקר ("ארון מתים קטן מבטון", בלשונו), רצפה קפואה, מרק דלוח פעם ביומיים, סיר שופכין מצחין בפינה. מצב רוחו הלך וקדר, מחשבות אובדניות התחילו לטרוד אותו, אבל אז קרה משהו: (מתוך 'זיכרונה של ארץ חורגת')

זו הייתה קרן אור אלוהית, דרישת שלום קטנה מן הנצח. וזה רק קורט ממה שקרה לאיוב, מופת הייסורים האנושיים. מה גרם למהפך בדעתו של איוב המיוסר, לאחר שבמשך כל הספר העלה טענות חריפות נגד הבורא הכל-יכול המתעלל בו, באדם חסר הישע?

"לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על כן אמאס וניחמתי, על עפר ואפר".

כלומר: עד עכשיו רק שמעתי עליך, אלוהים, כנרטיב של דתיים. כעת הענקת לי התגלות, הופעת אליי; וזה משנה את הכל. אני עדיין נשאר בעפר ובאפר, אבל הפרספקטיבה החדשה משנה את הכל. הייסורים מפסיקים לתפוס מקום.

אבל: מה בכל זאת מקומו של העולם החומרי והמיוסר הזה? למה אנחנו כאן? וכלשון השיר (שיר הפתיחה-והסיום של הצגת 'הדיבוק' ב"הבימה"): על שום מה יורדת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?

ובכן, אפשר לומר שאולי בזה החסד. משום שעוצמת האושר ודעת-הטוב מתגברות דווקא פרופורציונלית להיעדרו. וכפי שאומר המהר"ל מפראג (בתחילת ספרו 'נצח ישראל'): "אין הדבר נודע אלא מהופכו, ומוסכם כי ידיעת ההפכים היא אחד".

וכמו שעונה שיר הפתיחה של 'הדיבוק': "ירידה זו, צורך עלייה היא".

ומהי העלייה?

ההודים רואים באלוהות שלושה יסודות: הוויה, דעת ואושר (Sat, Chit, Ananda). אנו היהודים מוסיפים לזה עוד בחינות-עומק, כמו חסד, גבורה, תפארת, הוד, מלכות. אך די ברשימה ההודית כדי לוודא עד כמה מצבנו 'כאן' הפוך לגמרי. לעומת ההוויה הנצחית - אנו כאן בחידלון ומוות. לעומת הדעת - אנו בבורות ובטיפשות. לעומת האושר - בייסורים. ובכן, מי יכול לדעת את פלא ה-sat-chit-ananda? - רק היצור ההופכי-לגמרי, יצור החומר, בן התמותה החשוך והסובל. המלאכים הם כל כך חלק מההוויה הזו של אושר-דעת, שאין להם בזה תפיסה מובחנת. על אחת כמה וכמה אם מוסיפים ל-sat-chit-ananda גם את החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד והמלכות. מי יכול לתפוש את זה?

ובכן, אנו יורדים למצבנו כאן כדי להכשיר אופֶן-דעת שאין למלאכים, והוא אותו ה"אני" המסכן שלנו.

מה אמרנו עד עכשיו? שיש אושר אינסוף קראט, אבל אינסופיותו קשורה דווקא בייסורים כאן. בעולם האמת, יסודות העצב והאופל נשמרים אמנם, כפי שכתבה חגית, אבל דווקא כיסוד וכבסיס לאושר משמעותי עוד יותר.

אם כך, יש אושר עליון... אבל יש במקורות שלנו גם עדויות לעצב של מעלה. ראשית, כל הנשמות עצמן, בעלייתן, עובדות תחנות שבהן, כפי שכתבה חגית, הן זקוקות מאוד לעילוי נשמה כדי לשאת את מה שהן מתחילות לתפוס על אודות עצמן ועל אודות העולם.

גבוה יותר, גם המלאכים בוכים על המצב כאן, כמו שכתוב בישעיהו: "הן אראל(י)ם צעקו חוצה, מלאכי מרום מר יבכיון".

גבוה יותר, צער השכינה: דווקא השכינה, המכירה ופועלת בשליחות השלמות העליונה, דווקא ורק היא יכולה לדעת - ולשאת - את צער העולם.

והכי גבוה - הקדוש ברוך הוא בוכה: "ואם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה". כך אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו... (ושם הוא בוכה). ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה (והאם יש בכייה לפני הקב"ה? והלא אמר) והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א טז, כז): "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו!" - לא קשיא: הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. (לא קשה: זה, הבכייה - בחדרים הפנימיים, וזה (העוז והחדווה) בחדרים החיצוניים".

כלומר, האושר והשמחה הטהורים שדיברנו עליהם - הם כלפי חוץ דווקא, כנראה כלפי המלאכים והעולמות העליונים. אבל במסתרים, במעמקים, יש עדיין בכייה, כל זמן שמצבו של העולם הוא כזה.

נראה שמבחינתנו, בעולם הזה, צריכה להישמר איזושהי היגיינה בסיסית. והיא: ראשית כל להפנים - הייתי אומר: לפנות מקום - לאושר. לא קל. דורש היפוך פנימי לא קטן. אבל יודעי דבר, יודעי הנסתר, אומרים לנו שהוא המצב הטבעי של הנשמה. אפילו האומללות היא רק חומר הגלם של האושר.

רק אחרי כן מותר להזכיר את העצב-של-מעלה. הוא קיים, ללא ספק - שיקוף של מצבנו אנו. הקדוש-ברוך-הוא אינו טובל בעדניו, אדיש למצבנו. אכפת לו. דווקא מתוך הנצח, הדעת והאושר האינסופיים הוא מסוגל לדעת להצטער בכל סוגי הצער, שאין אנו עצמנו יכולים אפילו להתקרב לשאת אותם.

אבל הבסיס והיסוד לנחמה הרוחנית שלנו אינו הצער, שיש לו נטייה לשמור על עצמו וליצור מין סיפוק פרוורטי מעצם ההשתקעות בו, אלא דווקא האושר, שהצער הוא רק תמונת-הראי שלו.

רק הערה אחת נוספת לגבי מה שכתב חגית כהן, שהמוזיקה "חותמת את התהומות", איני יודע היכן במדרש תנחומא נמצא הביטוי שהקב"ה "חתם את התהום בשמו", ומזה היא הרחיבה שגם המוזיקה היא "חותמת תהומות". הייתי רוצה לצרף את המקור המובהק לזה, והוא בתלמוד בבלי, מסכת סוכות, דף נג, עמוד א:

• בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא... כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי" (תלמוד בבלי מסכת סוכה, דף נג עמוד א)

בשעה שחפר דוד יסודות למקדש, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם... כתב דוד שם השם על חרס, וזרק לתהום, וירדה התהום שישה עשר אלף אמות. כאשר ראה דוד שירדה התהום יותר מדי, אמר: ככל שהתהום גבוהה יותר כך העולם מתלחלח. אמר חמישה-עשר שירי המעלות והעלה את התהום חמישה-עשר אלף אמות והעמיד אותו באלף אמות".

העולם כולו בנוי על-פי תהום ("והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום"); לכן המִקדש, המקַדש את העולם, בנוי על-פי התהום. התהום רוצה לשטוף אותו ואת העולם כולו. רק השם הקדוש יכול להוריד את התהום בחזרה למעמקים ו"לחתום אותה", לכבוש אותה, שם. אבל בצורה כזאת נעשה הקיום כולו יבש וחסר טעם. ואילו השיר, המוזיקה, הוא שיר-המעלות; הוא מעלה את התהום עד קרוב לפני השטח, אל פני-שטח התודעה, מבלי להישטף במימיה.

כי יש משורר אנושי, היודע את הצער ואף ממתיק אותו על-ידי עצם הביטוי; ויש משורר אלוהי - דוד, משורר התהלים.

המשורר האנושי עלול לטבוע במי התהומות שהוא מעלה. ואילו המשורר האלוהי קרוב אל מקור כל התהומות, יוצר אור ובורא חושך, ולכן הוא יכול להגיע עד קצווי העצב, עד עינות הלילה, ולא ישטפוהו; כי יישאר קשור למקור הצער, שהוא מקום השמחה.