ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של
אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים. התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"... האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי-אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "...אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי-אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.