המתמיד מבין סופרי הדור

את הניידות הזו, המאפשרת לו לספר עלילות כה שונות על-רקע העשורים השונים של המאה העשרים, רכש לעצמו אפלפלד בהדרגה. כאשר התחיל לפרסם את סיפוריו הראשונים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, התרכז בהם רק בקורותיהם של הניצולים מהשואה ובמאמציהם להחזיר לעצמם את צלם האנוש שנגזל מהם כשהיו כלואים במחנות העבודה והמוות. בסיפוריו אלה תיאר אפלפלד כיצד שוטטו האומללים הללו בדרכים בתקווה למצוא מישהו מהמשפחה, וכיצד מבדידות הצטרפו לבסוף אל מחנות הפליטים שצצו בחופיה השוממים של איטליה, מחנות שאליהם נאספו גם ילדים עזובים, נשים ללא-מגן, זקנים חסרי-ישע וטרופי-דעת שאין דואג להם. במחנות הפליטים המאולתרים הללו ניסו הניצולים להשכיח מעצמם את זיכרונות הסבל וההשפלה שחוו במחנות העינוי והמוות מידי הנאצים על-ידי התמכרות לתענוגות גשמיים: המזון, המין, הבידור וצבירת ממון בסחר ההברחות, בתקווה שתחומי פעילות אלה יזרזו את שיקומם הנפשי ויפצו אותם על השנים שנגזלו מחייהם בשנות המלחמה. בסיפורים אחרים התעכב אפלפלד על קורותיהם של הניצולים אחרי שהועלו לארץ. השתלבותם, תחילה בחיי היישוב ואחר-כך בחייה של מדינת ישראל, שאך זה נוסדה, הייתה רצופה קשיים. הקולטים הציגו להם דרישות שהם כנקלטים לא היו מסוגלים עדיין לעמוד בהן, כי הזיכרונות המשיכו לייסר אותם. ככל שניסו לקבור את העבר במרתפים של נפשם בימים, היו הללו פורצים משם כסיוטים בלילות. יקיריהם שניספו בגיטאות ובמחנות המוות היו מתייצבים בפניהם בסיוטים הללו בדממה ומגבירים אצלם בשתיקתם את תחושות האשמה על כך ששרדו בחיים. אפלפלד לא פסח בסיפורם שפירסם על הניצולים בעשרים השנים הראשונות של יצירתו, גם על אלה שבאו חשבון עם אלוהים על כך שנטש את יקיריהם ואותם בגיטאות ובמחנות המוות. ובה-בעת התעכב גם על תופעה הפוכה: כיצד נבטו דווקא שם, בגיהינום, ניצני אמונה באלוהים בקרב אלה שחיו קודם לכן כמתבוללים שהצניעו את זהותם היהודית או שכבר היו להוטים לנטוש אותה בהתכחשות מפורשת למוצאם היהודי, וכעת החלו להצדיק בחטאיהם אלה את סבלם בשנות שואה. ולפיכך: דווקא בסיפורי התקופה הזו גילף אפלפלד יותר דמויות מאשר בכל תקופה אחרת ביצירתו, ואף על-פי כן, משום שהדמויות היו כה שונות זו מזו ומשום שהציגו סיפורי-חיים אישיים שונים כל-כך, מימשו את ההגדרה המשותפת שלהן כניצולים באופן המגוון ביותר.

סיפורי הניצולים האלה, שכאמור עליהם שקד אפלפלד בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, הניבו את חמשת ספריו הראשונים: "עשן" (1962), "בגיא פורה" (1963), "כפור על הארץ" (1965), "בקומת הקרקע" (1968) ו"אדני הנהר" (1971). כל החמישה היו לקטים של סיפורים קצרים, וגם הארוכים מעט יותר מביניהם היו עדיין סיפורים בסוגה המוגדרת כסיפור קצר-ארוך. תוכנם המגוון של הסיפורים בקבצים האלה וריבוי הדמויות שהופיעו בהם חיזקו בי, בתחילת שנות ה-70', את ההשערה שבמהרה יבצע אפלפלד שתי פריצות ביצירתו. הראשונה בתוכן - פריצה שתצרף תקופות ביוגרפיות נוספות לתקופת חייהם כניצולים, ושתי תקופות קודמות היו אפשריות לצרוף כזה: קורות חייהם כיהודים בארצות אירופה לפני שנות השואה, או הזוועות שהתנסו בהן כיהודים בשנות השואה עצמן בגיטאות, במחנות, ביערות ובשאר מקומות המיסתור. והפריצה המשוערת השנייה היא זו שתידרש לצירוף שתי תקופות התוכן הללו לתקופת הניצולים, והיא תתבטא במעבר מהתבניות הקצרות של הסיפור אל הארוכות יותר, הנובלה והרומאן. ההשערות הללו החלו להתממש רק אחרי הופעת הספר הסיכומי-הצהרתי "כְּמֵאָה עֵדים" בשנת 1975 שבו ריכז אפלפלד מבחר מהסיפורים שכתב על הניצולים. בשם שבחר ללקט הסיפורים הזה רמז אפלפלד על מספרם של הסיפורים שפירסם עד אז וגם על המטרה שהגשים בהם - למסור עֵדוּת על הדור שלו, דור הניצולים שחייו נחצו בין שואה לתקומה (או בצמד המלים שהשימוש בו היה שכיח יותר בעבר: בין גלות לגאולה). בפרסום "כמאה עדים" קבע אפלפלד גם את ייחודו במפת הספרות של דור המדינה: בעוד שהוא, ניצול השואה, התרכז בתיאור "המצב היהודי", צירוף מילים המעיד על התעמקות הסופר העברי בגורל העם היהודי בהיקף האנושי-עולמי, הניח את נושאי "המצב הישראלי" (הסכסוך ונספחיו החברתיים והפוליטיים) ואת נושאי ההווי התקופתיים (ילדות בשכונה, נעורים בתנועת הנוער ובחְרוּת בצבא) לסופרי שתי משמרות הראשונות, שכידוע הורכבו בעיקר מצברים: לסופרי "דור בארץ" (בני דורם של ס. יזהר ומשה שמיר) ולסופרי "הגל החדש" (בני דורם של עמוס עוז וא"ב יהושע) - שתי משמרות שרק מעטים מתוכן הגיעו בשלב מאוחר יותר ביצירתם לעסוק גם ב"מצב היהודי", כגון: משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם, חיים גורי, דן צלקה וחיים באר.

ואכן, החל משנות ה-70' התרחשה תפנית חשובה בכתיבתו של אפלפלד, כאשר פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. אך כבר בשלב המוקדם הזה ביצירתו הפעיל את הכלל הנבון לפיו "המאוחר איננו דוחה את המוקדם, אלא מתווסף אליו" ולא הפסיק לכתוב גם על הניצולים, שבהם, כאמור התרכזה יצירתו בשני העשורים הקודמים ככותב פרוזה. ועם זאת, הקדיש בעשרים השנים הבאות, בשנות ה-70' וה-80', את מירב ספריו לתיאור אשמתם של המתבוללים בהחלשת זהותם היהודית על-ידי התנכרות למורשת עתיקת-היומין של העם היהודי. בספריו אלה סיפר אפלפלד על צורותיה השונות של ההתבוללות, על הבטחותיה הכוזבות ועל האכזבות הקשות שהנחילה לאלה שקיוו להיטמע בעזרתה כאזרחים שווי-זכויות במדינות מרכז ומערב אירופה. אחרי שהוסיף לניצולים את שנות הביוגרפיה שלהם כמתבוללים בארבעת העשורים מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, השלים אפלפלד כצפוי גם את הפריצה השנייה ועבר מכתיבה בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והסיפור הקצר-ארוך), לכתיבה בתבניות הארוכות יותר שלה: הנובלה והרומאן. במידות האֶפִּיוֹת האלה כתב את העלילות שבהן הקיף את התהליך השלם של חיי המתבולל, תהליך שאת צורותיו השונות תיאר בספרים הבאים: "כאישון העין" (1972), "תור הפלאות" (1978), "בעת ובעונה אחת" (1985), "רצפת אש" (1988), "קאטרינה" (1989), "טמיון" (1993), "עד שיעלה עמוד השחר" (1995) ו"כל אשר אהבתי" (1999). אף שתיאר גם בעלילות ספריו אלה מתבוללים שונים זה מזה, התרכז בהן באסון שפקד את העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים: תופעת ההתבוללות שהתפשטה בהרחבה ביהדות אירופה. אפלפלד מתאר את התופעה, בספרים שפירסם בתקופת הכתיבה הזו ביצירתו, כתהליך תלת-דורי שערער את אחדותה של המשפחה היהודית ופרק אותה מבפנים. האבות עדיין קיימו את מסורת הדורות בביתם בכפרי הקרפטים, שבהם חיו בשלווה כמיעוט דתי בין הכפריים הנוצריים. מאחר שהללו היו בעלי אמונה, גילו סובלנות לאמונתם השונה של היהודים. התפוררות המשפחה היהודית התחילה בדור הבנים. בנים אלה מאסו בחיים הצנועים בכפר, עברו לערים ואחרי שרכשו שם השכלה, ניסו בכל כוחם להשתלב בחברה העירונית הכללית, אלא שזו דחתה אותם ממניעים אנטישמיים ודווקא משום שכה הצליחו במקצועות החופשיים שבהם התמחו ובעסקים שבהם השקיעו את כספם. עד מהרה הבינו בנים אלה, שחלקם עדיין קיימו את יהדותם בצנעה בביתם, שאורח החיים החילוני שאימצו לעצמם ברשות הרבים לא יספיק להשגת מטרתם. היו שהכריזו על עצמם כחסרי דת, אך היו גם כאלה שהמירו את דתם על-ידי טבילה בכנסייה. בני הדור השלישי, הנכדים, כבר כמעט לא ידעו שהם יהודים. הם גדלו בבית בורגני שלא חגגו בו חגים יהודיים וחונכו על-ידי הוריהם להפנות עורף לזהותם היהודית של הסבים מהכפר בקרפטים.

גם את סיפוחם של העשורים של המתבוללים עד שנות השואה לעשורים של הניצולים מסיום השואה ואילך, ציין אפלפלד באמצעות ספר שבו הבליט עובדה זו. ב-1975 כינס שתי נובלות בספר בעל אופי מניפֶסטי-הצהרתי בשם "שנים ושעות", שבו הפגיש נובלה על המתבוללים עם נובלה על הניצולים תוך דילוג מובלט על סיפורם של הקורבנות בשנות השואה עצמן, בין השנים 1946-1939. עלילת הנובלה הראשונה, "באדנהיים, עיר נופש", מתרחשת בשנת 1939, ומתוארת בה הפתעתם של המתבוללים, המניחים שהינם אזרחים מוגנים במדינה אירופית נאורה, כאשר לפתע הוזעקו להגיע מהפנסיון שבו נָפְשוּ אל תחנת הרכבת, שבה הועלו בגסות ובאלימות על-ידי שוטרים לקרונות משא לבהמות, קרונות שנועדו להתגלגל אל המשרפות במחנות ההשמדה. שמה של הנובלה השנייה, "1946", לא רק ציין על דרך הניגוד לנובלה "באדנהיים, עיר נופש" את המעבר החד ביצירתו, ועוד בסדר לא-כרונולוגי, מסיפוריו על הניצולים אל סיפוריו על המתבוללים, אלא גם העיד על תוכנה. עלילת הסיפור "1946" מתארת את ניצולי השואה הממתינים על החוף בשורה כדי לעלות על סיפון הספינה הרעועה שתעלה אותם לפלשתינה המנדטורית. כל הצעירים והחזקים מבין הניצולים כבר נסעו לארצות אחרות (כמו לא שמעו מעולם את הסברו של פינסקר ב"אוטואמנציפציה", משנת 1882, על אופן תפוצתה של היוּדוֹפוֹבְּיָה באמצעות נדידתם של היהודים מגלות לגלות), ולכן העומדים בשורת הממתינים על החוף לעלות לא"י הם רק הזקנים, החולים ושבורי-הרוח שנותרו במחנה. תזכורת אירונית לכולנו על הרכבה של החברה היהודית במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לייסודה.

אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על הניצולים וכעשרים שנה נוספות לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד משנות התשעים ואילך לספר גם על שנות "החוליה החסרה". בצירוף מילים זה כיניתי בשנת 1975, במאמר "מאה עדויות - והחוליה החסרה", מאמר שפירסמתי במוסף הספרות של ידיעות אחרונות על הקובץ "כמאה עדים", את הימנעותו המתמשכת של אפלפלד בכל השנים הקודמות ממסירת תיאור על מה שהתרחש ליהודים בשנות השואה במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש בשנות מלחמת העולם השנייה. כמו-כן שיערתי כבר אז שבמהרה יפנה אפלפלד לספר גם על השנים הללו. בראיונות הרבים שקיימתי עם אפלפלד משנות השמונים ואילך, נימק אפלפלד את הימנעותו לספר על שנות השואה עצמן בתשובה שאחז בה אז, לפיה אי-אפשר לספר בכלים אמנותיים על מה שהתרחש ליהודים במחנות באותן שנים. ואכן, רק ממש לפני סיום המאה העשרים פנה אפלפלד לראשונה לספר על גורלם של המעונים בגיטאות ובמחנות הכפייה והמוות. הוא עשה זאת לראשונה בספר "מכרה הקרח" (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו. למעשה עבר אפלפלד בשלב הזה, השלישי ביצירתו, מסיפורת עֵדוּת צנועה בממדיה למפעל שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת "הגל החדש" (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו. כעת כבר יכול היה לנייד את ספריו הבאים במרחב של מלוא שנותיה של המאה העשרים ולמקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה. ואכן השלים אפלפלד בכל רומאן שפירסם אחרי הופעת "מכרה הקרח" את התמונה של "המצב היהודי" במאה הזו, שמנקודת המבט של הגורל היהודי ניתן על-פי תפישתו להבחין בה שלוש תקופות: תקופת המתבוללים בארבעת העשורים הראשונים של המאה, תקופת הקורבנות שיהיו חסרי-ישע בשש שנות מלחמת העולם השנייה, שנות השואה, ותקופת הניצולים שיהיו מסיום מלחמת העולם השנייה ועד יום פטירתם עֵדים חיים לטירוף ששטף את אירופה במאה העשרים - לבצע הכחדה של היהודים במדינות היבשת. מאחר שהייתי זקוק להמחשה ויזואלית שתציג את ההיקף המתרחב של התמונה המתפתחת בעלילות ספריו ואת העומק ההיסטוריוסופי המשתמע ממנה, בחרתי להמשיל את המדף המיוחד שהוסיף אפלפלד לסיפורת העברית בשנות המדינה לתמונת פסיפס. על-פי דימוי זה כל ספר שפירסם משול לאבן האמורה להשלים את התמונה המספרת על גורל העם היהודי במאה העשרים על-ידי כיסוי משבצת ריקה בה. משום כך חזרתי והגדרתי את מדף ספריו של אפלפלד כמפעל אֶפּי ענק המתאר את קורות העם היהודי במאה העשרים, וזהו המפעל אשר מייחד את אפלפלד בין סופרי הדור. - - - במהלך השנים פרסמתי פרקי-ביקורת על רוב ספריו של אפלפלד, ובכללם גם על הספרים שפורטו במאמר הזה. מאחר שפרקים אלה נדפסו בכרכים השונים של הסדרה הביקורתית-מחקרית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית", מוצע לקורא המעוניין לעיין באחד מהם להסתייע במפתח המופיע בסוף הכרך ה-21 של הסדרה, בספר "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012), המפנה אל הכרך שבו נכלל הפרק הדרוש לו.