אריה מארק ידוע כאיש תיאטרון, כאיש של דרמה. במשך שנים רבות ניהל את תיאטרון 'פרגוד'. ספר שיריו אכן מחולל סערה, ואנו במסע תזזיתי על בימה מסתובבת, מסע לחיפוש זהות.
אתה קורא בשיריו של אריה מארק, מנסה לתור אותם משוררים הנולדים יתומים, וחש שהיקום כולו חסר אב. מעל לכול: אתה חש חותם של זָרוּת. אדם סובב בעולם, כמי שבוחן בכל רגע נתון את הווייתו, כמי שתוהה כל הזמן, מנסה לשאול שאלות על התנהלות העולם, על הקֶשר בין אירועים בחייו, על הקשר בינו לבין המקום והזמן. המשורר נראֶה יתום ונשכח, משוטט במחוזות האין מוצא.
דוגמה טובה היא השיר "עלום שם" בעמוד 8:
"עצור, תן לזמן לעבור מעליך
ואלה הרצים יחלפו עמו
אתה התבונן במדרכות ודרכים
כאבק נשטף עם הגשם הראשון".
מצד אחד המשורר-המספר חש עצמו כאבק נשטף, ומנֶגד כל אלה העוברים בדרכים "חולפים אל תוך הזמן". המשורר מצווה על עצמו להזין את אוזניו בצלילים "שפוקעים מן האדמה". הזהות השורשית אינה מבקיעה החוצה, אינה נראית בכל העולם שמעל פני האדמה: הכול במפלס הזה חולף ונשטף. הדרך היחידה להעניק לקיום החיצוני משמעות, זהות, היא לספוג מה שאצור בפנים. מה שגנוז מקַדמת הבריאה.
"אתה בלעדיךָ העולם עלוּם שֵׁם
אתה הנושא זיכרונו של היקום".
בשירת אריה מארק, היוצר-המשורר הוא זה, שיכול להציל את היקום ולתת לו ביטוי, חיים, זהות.
מה פלא שהשיר הזה פותח במילים:
"עצור, תן לזמן לעבור מעליך
ואלה הרצים יחלפו עמו".
בעולם כה נידח ואובד דרך, הלב מבקש משענת, ישות שאפשר להיאחז בה: נפש המשורר עורגת לַשֶׂגב הזה, לקיום מתוך שמירת הזיכרון והאמת הצפונה בחומר, הטמונה מדורי דורות. רק קיום כזה יכול להותיר חותם.
השירה של האיש הנודד המשוטט מלווה אותנו לכל אורך הספר, ואתה נאחז בשירים האלה, חש מושלך בחבל ארץ נידח ושכוּח אל, ואלה מילים מתוך מחוז שאינו משדֵר קרבה וחום. איגרות השירה האלה הן ניסיון להסתגל לאובדן הדֶרך, ניסיון לשאת עולם שאיבּד את דרכו, תשוקה למצוא לו פֵּשר ומהות. קשה לו לכותב, והוא כותב נואשות - באותו שיר, עמוד 8:
"כי בעומק החיים נטרפו מאליהם
ואין מי שישא על גבו טרוף לעולמים".
המשורר חש זר בעולם, שונה מכולם, ובתוך כל הבּליל של האנושות הוא מנסה להבין הן את היקום סביב והן את עצמו. הכול נראה כחידה אפלה, חידה לא פתוּרה. מה פלא שהוא מבקש בתוך המבוך של הזמן נקודות אור, מחפש את תמצית המציאות, את עצמו.
ראו נא בשיר הפותח את הספר - "כזָר נשכח".
"חלומות רקומים פרושים
לרגלי עוברים ושבים
ואני לא ביניהם
דמותי מרחפת מעליהם
נוגעת ואינה נוגעת". - עמוד 6.
הוא במסע מתמיד, בהתנסות עקבית שאינה מרפה, בהווה מתמשך, טיול מסויט שמרחף בעולם לא מובן, עולם חסר צלם ודמות ברורים.
בהמשך תבואנה השורות המצמררות:
"פרצופים מוכרים
מעולם אחר
עוברים על פניי".
מצד אחר מדובר בפרצופים מעולם אחֵר, מצד שני ר אלה פרצופים מוכּרים. לפנינו עולם האבסורד. המבט בַּזרים הוא בעיניו דרך לכונן לעצמו מבט מעבר, לתפוס זווית ראייה שונה. אולי דרך לכונן זהות, לנסות להבין מי הוא. הזָר הנסתר מחליף פנים, לרגעים נראֶה כיצור דו משמעי, הוא מוכּר והוא מעולם אחֵר. תרתי דסתרי.
וראו-נא:
גם הניסיון להבין אנשים מעולם אחר, אינו מסייע לו להבין עד תום מי הוא - וכך הוא כותב בהמשך.
זרים לי הם חיי"
כשל אחֵר
אותָם חייתי
לא ידעתי אם אהיֶה
לא אדַע אם הייתי". שם.
אריה מארק מנסה למצוא מובן, והנה הוא ונסחף למחוזות האבסורד. ככל שאנו משוטטים בשיריו, אנו במסע אֵימים, שכל כולו התנסות ערפילית הזויה ביקום תלוי על בלימה, מסע בתוך קלידוסקופ חסר צבעים, אלף גוונים של סיוטי לילה: עולם אחר, עולם של זרים. בבואו לעצב לעצמו אני מובחן, הוא מועֵד ונופל: לפנינו איש תועֶה, חסר שליטה - והנורא מכול: הוא מגלה שגם חייו זָרים.
השירה והאמנות מנסים לתֵת מסגרת. והנה מתברר: האמנות אינה שונה משאר הקיום, אין בכוחה להעמיד פנים ולתאר לפנינו הרמוניה או שלמוּת. אנו נותרים בוהים ותוהים בתוך חידה, ובאותה חידה מתרוצצות שאלות, יש ערעור מתריס על הקיים, צעקות מבוהלות על הריקנות הגדולה, על עולמנו שאיבד נתיב.
קשה בעולם כזה למצוא מרפא או רגש. כשאין תקשורת בין הכותב לקיום, גם הדמעות קופאות מול אותו עולם חסר מובן, עולם שבו ניצח הלא כלום, ניצחה הזרוּת את הכול.
"אני רוצה לבכות
והדמעה קפאה בעין
אני רוצה לזעוק
להגיע אל האין".
כך בשירו 'השיבי לי את חיי', עמוד 36.
אנו נסחפים אחר הקרוסלה המתעתעת הזו, אחר אותה תחושה של נודד אבוד: לפנינו מסע, שבו הכותב האובד מבקש לבטא דברים, לאחוז בקיים - והנה הוא נוגע ובעצם לא נוגע. סחרחרים אנו עמו באותם מחוזות אבסורד שמצאנו בז'אנרים הקיומיים, כך לדוגמה בספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס".
נזכרתי תוך כדי קריאה בשורות מתוך אותו עולם אימים של איבוד זהויות, כפי שראינו בספרו של אלבר קאמי "הזר":
"חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר [...] מעִמקי עתידי".
ככל שהמשורר מנסה לפענח את סוד הקיום ואת סוד האהבה, הוא צולל לתהומות הלא מובן, לחוויית הזרות והניכור החברתי.
מקצת הנחמה הוא מוצא בכל זאת ביכולת הביטוי, ברצון לעצב את המסע הזה, את הניסיון המתמיד להבין. וכך הוא כותב בשיר "חידה":
"שיר מעצב חוויה כאישיות
מאפיין אותה באיבריה
נותן לה לזרום...
עד על גדותיה.
היא מטהרת מבפנים". עמוד 39.
נותר למשורר לשאת בתוך תעתועי הקיום את זיכרונו של היקום ולנסות להשפיע עליו מבפנים. זו שירה קיומית ואכן מארק יודע לנסח את הדברים בשיר שנקרא
'אקזיסטנציאליזם חרד' - עמוד 63 .
"מה מביא ספר זה לעולם
אהבה בלתי נתפסת
קשר בל יִנָתק של אח
אנוּס לאהבה הזורמת עם הדם.
אדם נולד לשורר".
בשיר 'הוויית אנוש' הוא מנסה להבקיע, לפרוץ דרך.
"לעצור את הנשימה
להקפיא את הרוּח
לשבר כלֵי האבות
צו מיום בראשית"....
והוא מגיע למסקנה:
"אני כאן חוליה משמֶרֶת
יוצק מילה ועוד מילה
ושורות ארוכות
ממתינות לקורא
לַחתימה וּנשמה". - עמוד 56.
כחוליה משַׁמרת הוא אוסף מילים: אין לו מאין לשאוב, הוא יונק הכול מפנימיותו. בעולם מתעתע עודו מבקש זיכרון, אך הרובד הנגלֶה מסתיר, חוסם. קשה לו למצוא זֵכר בחיצוניות של היקום. בודד הוא בעולם, ונגזר עליו להציל את הזיכרון שנסתר, למצוא שרשים וזהות של עולם אבוד, שהרי ככלות הכול - כל המשוררים נולדים יתומים.
בעודו מנסה להציל עולם, לבטא מה שהיה, להילחם נגד הריקנות, הנה מתחוור לו, שיישאר אובד, שאין מי שישיר עליו, יבטא את חייו:
"משוררים נולדים יתומים
אין מי שיאמר עליהם קדיש".
תרה נשמתו אחר מה שישאיר חותם, אחר תמורה כלשהי, אך זו אינה ניכרת ברובד החיצוני של היקום, אלא ברובד הפנימי. כפי שמצאנו את הישות האמיתית עמוק ברבדים הנסתרים, באדמה, כך גם ביכולת השיר להשפיע קורה דבר דומה. רק במעמקים יש תוכן: השירה מצליחה לגעת בפנימיות, באזורים אינם נראים.
אריה מארק שר לפנינו שירה על עולם אבסורדי ועל גבולות היכולת האנושית: זה עולם שאין בו ערכים מוחלטים או רגשות מחברים בין בני אנוש, והאדם נדרש לבטא את חייו תוך כדי קבלת חוסר המובנות וההיגיון בסדרי היקום, בהתנהלות העולם.
- אריה מארק "משוררים נולדים יתומים", שירים, הוצאת כרמל, 2017, 88 עמודים.