הגליל בתקופה הערבית-מוסלמית (640 - 1099) הכיבוש הערבי היה מלווה במעשי טבח באוכלוסייה המקומית, בעיקר בנוצרים אבל גם ביהודים, והביא לבריחתם של נוצרים, בעיקר אלה שהיו ממוצא אירופי וביזאנטי. הבריחה מן הארץ ערב הכיבוש, בעת הכיבוש ומעשי הטבח בתושבים הביאו לירידה משמעותית במספר התושבים ולירידה במספר היישובים. הארכיאולוגים מעריכים שבגליל ננטשו למעלה מ-400 יישובים בתקופה הערבית- מוסלמית.
היישובים היהודיים בגניזה הקהירית, שהיא אוסף של מכתבים ומסמכים של יהודים מהארץ והגולה, לאורך ימי הביניים, שהשתמרו בבית הכנסת בקהיר, נזכרים במאות ה-10 וה-11, יישובים מהגליל המזרחי: ביריה, גוש חלב, דלתון, מבצר דן, טבריה, כפר חנניה, כפר מנדי, עכו (הגליל המערבי), עכברא, ציפורי, צפת, בהם חיו יהודים. רובם יישובים יהודיים וחלקם בעלי אוכלוסייה מעורבת. רשימה זו איננה, בהכרח, מלאה, מאחר שהיא לוקטה מתוך מכתבים.
יש לנו גם מידע מתיאורי מסע של תיירים, אבל גם הם לא ביקרו, בהכרח, בכל היישובים. ממקורות שונים, במאה ה-13, כולל ארכיאולוגיים ניתן להוסיף את היישובים: אלעלויה, ארבל (עד המאה ה-8), בירעם, כורזים (עד המאה ה-8), כפר חקוק, כפר כנא, כפר נברתא, כפר עמיקה, מירון, עין זיתים, עלמה, פקיעין, וקיסמא . על-פי גראבויס היו יישובים יהודיים גם בעיו, פורון וקאזאל רובר (ליד כפר כנא). בגליל המערבי היו יהודים בכפר יאסיף, עיבלין, עכו, שעב ושפרעם. בסה"כ כ-30 יישובים. (רשימה לא סופית, עדין לא בדקתי את כל היישובים)
על-פי הממצאים הארכיאולוגיים 23 מתוך 58 היישובים שהיו קיימים בתקופה הביזאנטית נינטשו ע"י יושביהם היהודים בתקופה הערבית - מוסלמית. בין התקופה הנוצרית - ביזאנטית והערבית- מוסלמית לצלבנית ירד מספר היישובים מ-58 ל-35. הגורמים לירידה במספר היישובים, ובמספר התושבים נבעה, לדעת רוני אלנבלום, מהמשבר היישובי שעבר על הגליל המזרחי בראשית התקופה הערבית-מוסלמית. הגליל המזרחי עבר תהליך חלקי של נומדיזציה וכניסת שבטים בדווים לאחר נטישת התושבים היהודים בלחצם של השבטים. היהודים, שלא נהנו מהגנה של השלטון הערבי- מוסלמי נאלצו לברוח.
טבריה - יש חילוקי דעות בין החוקרים אם הקהילה היהודית או הנוצרית הייתה הגדולה ביותר. על-פי המקורות היהודיים היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית - מוסלמית, וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה- 10 או המאה ה-11. טבריה המשיכה לשמש כמרכז רוחני, בה פעלה הישיבה הארצישראלית, והיו בה 30 בתי כנסת. טבריה מילאה תפקיד חשוב בתחום הלשוני. שם פותחה שיטת הניקוד הנהוגה עד היום. בעיר גם הייתה פריחה תרבותית, כפי שניתן ללמוד ממספר הפייטנים - 15 במספר - שפעלו בעיר. במאה ה-10 נבנה בטבריה בית הכנסת הגדול ביותר בגליל, מה שמעיד על קהילה יהודית משגשת. בית הכנסת של פרוקלוס המשיך להתקיים אם כי הוא נפגע ברעידת האדמה ב-749, ושופץ. לדעת הארכיאולוג גדעון אבני הממצאים מהחפירות הארכיאולוגיות מוכיחים שהקהילה הנוצרית הייתה הגדולה ביותר אם כי ידוע רק על 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית הייתה הקטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד. אבל, תושבי העיר סבלו מהמלחמות הבינערביות על השלטון בארץ, מפשיטות שוד, ביזה והרג ע"י בדווים וכן מרעידות אדמה שהחמורות בהן היו ב-749 וב-1033 וגרמו להרס רב. מצב הביטחון פגע במצב הכלכלי של יהודי טבריה ובמאה ה-11 נותרה בה קהילה יהודית קטנה.
הנוצרים היישובים הנוצרים היו מרוכזים ברובם בגליל המערבי. התושבים היו ברובם צאצאי סורים-ארמים ופיניקים שהתנצרו מרצון או מאונס בתקופה הנוצרית-ביזאנטית. בגליל המזרחי התיישבו נוצרים עוד בתקופה הנוצרית - ביזאנטית בשכונות נפרדות במספר יישובים בגליל התחתון, בטבריה, כפר כנה, ודבוריה בשל קדושתן לנצרות, ואילו בנצרת חוסלה הקהילה היהודית ע"י הביזאנטים ערב הכיבוש המוסלמי ונצרת נשארה בעלת אוכלוסייה נוצרית- ביזאנטית במשך תקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי.
הערבים על-פי אריה גראבויס, התיישבו בגליל ערבים מצבא הכיבוש. שליטי בית אומיה (661 - 750) הביאו לגליל התחתון מוסלמים מסוריה, עירק ואירן. אבל, משה שרון, שהתמחה במחקר על הבדווים, הגיע למסקנה במאמרו "הבדווים וא"י תחת שלטון האיסלאם", שבתקופת בית אומייה, כלומר, בראשית הכיבוש הערבי- מוסלמי לא הייתה התיישבות מוסלמית משמעותית בארץ. מיעוט קטן התיישב בערי הגליל היכן שהשלטון החרים עבורם בתים והם התפרנסו מאחוזות -כפרים מקומיים- בהן שמשו התושבים הוותיקים כאריסים. שאר הבדווים ששמשו כחיילים התיישבו בספר של המדבר, על גבול הארץ הנושבת כיוון ששמרו על התבדלותם משאר האוכלוסייה. על-פי שרון החל גל של פלישות בדווים לארץ בעיקר בין אמצע המאה ה-9 למאה ה-11, כלומר בשלב יותר מאוחר בתקופה הערבית-מוסלמית. הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. השליטים הפאטימים ניסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. רוב החוקרים בדעה שלמרות הכיבוש הערבי לא חל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה שהייתה מורכבת מרוב נוצרי ומיעוט יהודי, שומרוני וערבי.
טבריה - תחת השלטון הערבי הפכה טבריה ממרכז עירוני משני לסקיטופוליס (בית שאן) לבירת "מחוז הירדן"( ג'ונד אורדון). השלטון הערבי שיפץ את חומות העיר שהוקמו בתקופה הרומית והנוצרית - ביזאנטית והקים מצודה. כמו-כן, נבנה שוק ובו מערכת חנויות ובתי מלאכה ובית מרחץ. ההיסטוריון המוסלמי מקאדאסי שביקר בעיר במאה ה-10 תאר אותה כעיר גדולה. ואכן, שטחה גדל פי 3 לעומת התקופה הקודמת. שליטים ערבים בנו בה את ארמנות החורף שלהם. על-פי היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים בעת הכיבוש לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות. מוסלמים החלו להתיישב בטבריה, על-פי עדותו של הגיאוגרף המוסלמי אל-יעקובי רק מסוף המאה ה-10, כלומר בשלהי התקופה הערבית.
העובדה שבמאה ה-10 היה בטבריה רק מסגד אחד מעידה על מיעוט ערבי- מוסלמי. בטבריה התגורר בשלהי התקופה העבאסית השבט בנו אלאשער, שמוצאו היה מדרום חצי האי ערב. אבל, מעדותו של הסופר הערבי אל-מסעודי מתברר שבעיר היה רק מיעוט ערבי. בעיר התגוררו משפחות ערביות שהשתייכו לשכבה השלטת. אריה גראבויס קבע במחקרו שבזמן הכיבוש הסלג'וקי היגרו משפחות רבות לדמשק.
תהליכי האיסלאמיזציה אלנבלום עשה הבחנה בין תהליכי הערביזציה ואיסלאמיזציה של אזורים שהפכו למוסלמים. הוא הבחין בין חדירת שבטים בדווים שעברו, בהדרגה, להתיישבות קבע, למשל השומרון הצפוני, ובין התאסלמות של האוכלוסייה המקומית. רוב החוקרים מסכימים שתהליך האיסלאמיזציה של האוכלוסייה המקומית היה איטי וצבר תאוצה כתוצאה מאירועים פוליטיים וחברתיים. הגורמים המכריעים היו השיעור הגבוה של המיסים המיוחדים, שהוטלו בתקופה הערבית -מוסלמית על לא- מוסלמים, ההגבלות השונות, תעסוקתיות ואחרות וההתקפות של אספסוף מוסלמי. החוקרים עושים הבחנה בין תהליך האיסלאמיזציה של יחידים, שהיה איטי וממושך, ולבין האיסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שנינטשו ע"י האוכלוסייה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שניצלו את הוואקום שנוצר והתנחלו באזור.
אבל, רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 עד ראשית המאה ה-11, לא היו הרבה מקרים של איסלאמיזציה בכפייה, מכיוון שזה היה אסור על-פי החוק הדתי המוסלמי, ותהליך האיסלאמיזציה לא הושלם בשלהי הערבית-מוסלמית. רק כ-50% מהנוצרים התאסלמו מרצון או מאונס וחלק ניכר מהאוכלוסייה השומרונית אוסלם בכפייה. היהודים לא נירדפו ע"י השלטון הערבי- מוסלמי, מלבד בימיו של הכליף אל-חאכם, שציווה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא-מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו על-פי מקור אחד ב-1002/3, וב-1012 על-פי מקור אחר. היהודים הפכו לאנוסים. אבל, הגזירה בוטלה כעבור זמן קצר והם חזרו בגלוי ליהדות. עובדה היא שבתקופה הצלבנית היו 35 יישובים יהודיים בגליל, ויישובים נוספים בחלקים אחרים של הארץ.
לסיכום, התזה של אלנבלום היא שהאיסלאמיזציה של הגליל המזרחי התבטאה בהתיישבות של בדווים ומהגרים מוסלמים, לא בהתאסלמות של האוכלוסייה היהודית. על-פי הממצאים הארכיאולוגיים 23 מתוך 58 היישובים שהיו קיימים בתקופה הביזאנטית נינטשו ע"י יושביהם היהודים בלחץ הבדווים, כנראה עוד בתקופה הערבית,אם כי אין זה מן הנמנע שהיו תופעות התאסלמות של יחידים.
