ההצגה נפתחת כשגיבורת המחזה, ד"ר תמר ישר, מרצה בכירה לפילוסופיה, מצויה בחקירת משטרה. מדוע נעצרה, מה פשעה ומה הביא אותה לידי כך - כל זה נפרש לעיני הצופים שלב שלב, כאשר היא עונה לשאלות החוקר. כשהקהל כמו מצוי מעבר לקיר הזכוכית של חדר הנחקרים, וחווה את חוויותיה והטלטלה שהיא עוברת תוך כדי ההתוודות. הסופרת, מפיקת הסרטים, והמחזאית ובימאית ההצגה עדי יפת פוקס, יחד עם השחקנית זוכת פרס התיאטרון הישראלי מירב גרובר (על תפקידה הבלתי נשכח ב"המורדים" בקאמרי) - מצעידות אותנו צעד צעד החל מהמקרה שפתח את תיבת פנדורה והפך את הגולל על חייה של האישה יפת התואר, המשכילה והמצליחה, שהקדישה כל דקה מזמנה לפנק ולשרת את בעלה: כשהיא מגלה בעת שהיא מכניסה את בגדיו למכונת הכביסה זוג תחתוני חוטיני מתחרה אדומה. התחתונים הזעירים הללו מהווים עבור תמר כמו מטפחת אדומה שמנפנפים לפני שור. בסצינה של הגילוי, כל תנועה של מירב גרובר בעלת משמעות, וכל משפט טובל בהומור ספוג בכאב - כמו פורטת את האירוע לפרטי פרטים, תוך מתן ביטוי להפתעה שכה היממה אותה, עד שלא יכלה כמעט לעכל את ה"בשורה". והיא מגיעה לשיאים של התפרקות הנפש בקטרזיס המנפץ הכל. מירב גרובר עם כל הנסיון הבימתי העשיר שלה, בגילום דמויות כה מגוונות (לאחרונה ב"האוריסתיאה" בת' נוצר, כקליטמנסטרה, המלכה שהמתינה לבעלה אגממנון שיחזור ממלחמת טרויה כדי לסגור עמו את החשבון הטראגי כשהעלה את בתה איפיגניה קורבן לאלים,) אולי סוגרת כאן מעגל אישי עם בעלה לשעבר. מה שבטוח - שמנסיונה הפרטי היא שואבת את כל ים הרגשות שאשה הנבגדת נסערת מהם, ועוברת את הטלטלה במלוא עוזה. לכן, משחקה של גרובר אינו בגדר "מילוי תפקיד" גרידא. היא ממחישה לקהל הצופים היושב כמעט חבוק עימה באולם האינטימי של הבימה, מהי עוצמת הרגשות שאשה המגלה שהיא נבגדת נשטפת בהם. הודות למשחקה המושלם, על נתח מציאות שכה מוכרת ונפוצה בכל מקום וזמן, אין כאן סיפור דמיוני שנכתב כדי ליצור דרמה תיאטרלית. כאן זה החיים עצמם במלוא אמיתותם. לי עצמי, מוכרת הבעיה (עם תגובות שונות ודרמטיות לא פחות), ממקרה שקרה לחברתי הטובה שחישבה להתאבד בשל כך ורק השיחה עמי באמצע הלילה הרגיעה אותה ובלמה את רצונה זה. אך בעוד שחברתי נשברה, וחרף עצתי לעוזבו השלימה עם המציאות של החיים הכפולים של בעלה, מכיוון שמימיה לא עבדה והייתה תלויה בו כלכלית, והם חיים יחדיו (לא באושר ולא בעושר) עד היום. לעומת זאת - הסיפור במחזה "נבגדת" עובר לפסים שונים. כאן, כמו במקרה של קליטמנסטרה, האישה הנבגדת יוזמת נקמה שאפילו הקהל הרגיל בסיפורי בגידות ותוצאותיהן, לא יכול לחזות מראש. ומכאן ההפתעה הענקית. כל סצינה בהצגה באולם הבימה4 עשויה בסופר מקצועיות, וזורמת בטבעיות עם התפתחות הדברים. המוזיקה שכתב דניאל סולומון המוכשר מעשירה את הרקע להצגה, התלבושות הכה מתאימות והתפאורה החכמה בעיצוב רוסלו שמעיה, עם התאורה הנפלאה והקולעת של זיו וולשין, עושים את ההצגה ליצירה קולחת, מרתקת וקוסמת במיוחד לנשים, כשהגברים נהנים פחות מטבע הדברים. מה שלא גורע מהצלחת המחזאית-הבימאית עדי יפת פוקס והשחקנית מירב גרובר בכל צבעי הקשת של כשרונה. חומר למחשבה וחוויה תיאטרלית גם יחד.