ההיסטוריונים של התקופה הערבית-מוסלמית קבעו שהערבים היוו מיעוט בקרב האוכלוסייה בתקופה הערבית-מוסלמית. ההגירה הערבית לארץ לא שינתה מהותית את הרכב האוכלוסייה. אולם, יש חילוקי דעות בין החוקרים של התקופה הערבית-מוסלמית והצלבנית לגבי השאלה אם המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הצלבנית (1099-1260) ואיזה אחוז מתוכם היו נוצרים-מזרחיים שהתאסלמו.
השאלה היא על אלו ראיות מתבססים החוקרים של התקופה הצלבנית הטוענים שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הצלבנית. השאלה היא כמה נוצרים התאסלמו בתקופה הערבית- מוסלמית.
א. תקופת הכיבוש הערבי
יצחק בן צבי העריך שרוב הערבים שהשתקעו בארץ התגוררו בערים והשתייכו לעילית השלטת ומספרם היה כ-30,000.
יעקב שמעוני הביא שתי ההערכות של חוקרים. האחת, שהערבים היו רוב והשנייה שהם היו מיעוט שלא עלה על 30,000. חוקרי התקופה הערבית-מוסלמית סבורים שעל-פיי עדויות גאוגרפים, היסטוריונים ותיירים מוסלמים ונוצרים ניתן לקבוע שרוב הערבים השתייכו לשבטים בדווים שחיו בשולי הארץ ובתקופות מסוימות כבשו ושלטו על חלקים ממנה אבל לא הייתה תופעה משמעותית של מעבר ערבים להתיישבות קבע.
משה גיל כתב ש"אין הוכחות שהכיבוש המוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל לא התיישבות מוסלמית על הקרקע". "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". "רוב האדמה נשאר בידי התושבים, ועליהם הוטלו מיסים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים". גיל הדגיש שהעובדה שהגאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בסיפוק. גיל הביא עדות של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שביקר בארץ ב-1095 ודיווח שהנוצרים הם הרוב.
משה שרון, הנרי לאמאנס, ויורם צפריר הביעו במחקריהם דעה דומה. מחקריהם של הנרי לאמאנס ויורם צפריר שוללים אפשרות של הגירה והתיישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי בשל המצב הביטחוני, הכלכלי והסניטרי. מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו, בעיקר, חדירות של בדווים למטרות כיבוש לשם שוד וביזה של האוכלוסייה, אבל לא התיישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה על-ידי יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים.
חיים זאב הירשברג בדעת מיעוט. הוא הסכים שבהתחלה העדיפו הערבים להתגורר במחנות, אך בהדרגה הם החלו לעבור להתיישבות קבע. הם קנו או החרימו קרקעות והתיישבו.
מספר חוקרים בארץ ובחו"ל עסקו בנושא ההתאסלמות של הנוצרים. על-פי מחקרים אלה הייתה התאסלמות בעיקר בתקופה העבאסית והפאטימית, כלומר משהי המאה ה-9 לסה"נ. ההערכה היא שכ-50% מהנוצרים התאסלמו. השאלה היא באיזה מספר מדובר. למרבה הצער חסרים נתונים. אבל, ידוע שנוצרים רבים ברחו ערב הכיבוש הערבי- מוסלמי ורבים נהרגו/ נטבחו בעת הכיבוש. לאורך כל התקופה הייתה הגירה מהארץ בשל מצב הביטחון הרעוע והמצב הכלכלי. כמו-כן, הנוצרים נרדפו בעיקר בשלהי השלטון האומיי ובתקופה העבאסית והפאטימית. היו בהם פרעות ובימי השולטן הפאטימי אלחאכים הם הועמדו בפני הברירה להתאסלם או לעזוב. מ-2 עד 3 מיליון נוצרים שחיו בארץ בסוף התקופה הנוצרית-ביזאנטית לא נותרו רבים אם לשפוט מהערכות של החוקרים שהמספר הכולל של התושבים ירד ל-500,000.
לסיכום, מספר הנוצרים שהתאסלמו לא היה משמעותי.
ב.תקופת הכיבוש הצלבני והאיובים (1099 -1260)
יש חילוקי דעות בין החוקרים של התקופה הצלבנית לגבי גודלה של האוכלוסייה המוסלמית. מספר חוקרים העוסקים במחקר על התקופה הצלבנית, יהושע פראוור, סילביה שיין ומרון בנבנישטי בדעה שבעת הכיבוש הצלבני היה כבר רוב האוכלוסייה מוסלמי והמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. מיכאל אסף בדעה שהמוסלמים היו לרוב אבל רק מהתקופה האיובית, כלומר בין 1192-1260. לעומתם, בנימין זאב קדר ורוני אלנבלום דוחים את התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. שניהם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית- מוסלמית.
טיעוני קבוצת פראוור, שיין ובנבנישטי
יהושע פראוור קבע ש"לא כל האוכלוסייה הכפרית הייתה מוסלמית. אזורים מסוימים מיושבים עדיין בצפיפות באוכלוסייה נוצרית-סורית". אבל, "רוב האוכלוסייה הייתה מוסלמי לפי דתו". אוכלוסיית הערים הייתה ברובה נוצרית. אחוז המוסלמים בערים היה זניח בשל מעשי הטבח וההגירה מרצון או מאונס. האוכלוסייה הלא- פרנקית היוותה כ-3/4 מכלל אוכלוסיית הארץ.
סילביה שיין העריכה שרק 1/4 מתוך האוכלוסייה היו פרנקים ומסכימה עם התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. היא העריכה שרוב המוסלמים חיו בכפרים שמספרם היה 700. הגודל הממוצע של כפר היה כ-80 נפש אם כי היו גם כפרים קטנים יותר וגדולים יותר.
מיכאל אסף דן במחלוקת לגבי גודל האוכלוסייה הערבית-מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים שקבעו את גודל האוכלוסייה: התאסלמות של האוכלוסייה, הגירה ערבית וריבוי טבעי. לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם, שעל פיו לא היוותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות, שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה. אסף גם הביא חילוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הריבוי הטבעי הערבי בארץ. על-פי דעתו של א. קרמר היה ריבוי טבעי גבוה בשל תופעת ריבוי הנשים. אבל, לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קיזזו את הילודה.
לדעת מיכאל אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתיישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקאדאסי דיווח במאה ה-10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא- ערבים. אסף בדעה שהיה רוב נוצרי לאורך המאות ה-7-8, אם כי רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית. עד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם טורקים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים, שהיו מוסלמים.
טיעוני קדר ואלנבלום
המחקרים של בנימין זאב קדר ורוני אלנבלום דוחים את התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר. שניהם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית- מוסלמית שהגיעו למסקנה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר בתקופה הערבית- מוסלמית. לאור ההצטמקות של האוכלוסייה המוסלמית בשל טבח, גירוש, ובריחה, בעת הכיבוש הצלבני, ועל-פי סקרים ארכיאולוגיים, הגיעו קדר ואלנבלום למסקנה שגם בתקופה הצלבנית עדין היו הנוצרים- המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. גם מאמרו של עמנואל סיון על בעיית הפליטים המוסלמים עקב הכיבוש הצלבני מצביע לכיוון זה. המחקרים של קדר ואלנבלום הם משנות ה-1990 בעוד שהמחקר של אסף הוא מ-1941, המחקר של יהושע פראוור הוא משנות ה-1960 והמחקר של בנבנישטי הוא מ-1970. המחקר של משה גיל הוא מ-1992.
בנימין זאב קדר בדעה שהנוצרים- המזרחיים הם הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הצלבנית. מספר הלא- פרנקים, נע בין 300,000 ל-360,000, ו-250,000 מתוכם היו כפריים מוסלמים ונוצרים- מזרחיים וכ-100,000 היו עירוניים מוסלמים ונוצרים- מזרחיים. מספר הפרנקים היה בין 100,000 ל-120,000. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. קדר הביא מקור נוצרי, הכרוניקון ארונל, לגבי האפשרות שמספר הכפריים המוסלמים הגיע לכ-150,000 . אבל, קדר עצמו מטיל ספק באפשרות להסתמך על מקור זה כי מכאן המסקנה היא שמספר הכפריים הנוצרים- המזרחיים היה רק כ-100,000. מאחר שרוב המוסלמים חיו בכפרים, על-פי עדויות של אבן ג'ובאייר מ-1184 והכרוניקון הפרנקי ארנול מ-1160, סביר להניח שמתוך 100,000 העירונים הלא- פרנקים, הרוב היו נוצרים- מזרחיים.
לדעת קדר הנוצרים המזרחיים מנו בין 250,000 ל-300,000 והמוסלמים מנו 100,000 עד 150,000 .
לסיכום, קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים שלא הייתה התיישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי. החוקרים מסכימים שהשבטים העדיפו חיי נוודות. ערב הכיבוש הצלבני ב-1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים:בהר הנגב והערבה ובצפון
השומרון. כמו-כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מיעוט, והאוכלוסייה הייתה מעורבת. מאחר שהכיבוש הצלבני היה מלווה בבריחה של ערבים מהארץ ובהרג ערבים על-ידי הכובש הצלבני לא סביר שהערבים/המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בתקופה הערבית והצלבנית. עד הכיבוש הממלוכי הנוצרים- המזרחיים עדיין היו הקבוצה הגדולה ביותר ובתקופה זו חוסל הרוב הנוצרי.