לא כל יום ילדה בת שבע לוקחת יוזמה, מערבת את ההורים והולכת למכור צעצועים. ראיתי את השוק הזה בגינה ציבורית קטנה ברחוב לואי מרשל בתל אביב. הרבה גינות ציבוריות קטנות פזורות ברחבי העיר ומוסיפות לה הרבה ירק. בגינות יש גם מתקני שעשוע לילדים ומתקני התעמלות למבוגרים וגם יריעות דשא ועצים לנוי ולצל.
הילדה, מסתבר, מבלה רבות בגינה הציבורית הזאת והחליטה לשתף את הילדים האחרים בנסיון הייחודי שלה: מכירת הצעצועים. היא לקחה את אביה עם שלושה סלים גדולים, מילאה אותם בצעצועים (רובם במצב חדש) וספרים (רובם במצב חדש) וירדו ביחד לגינה. על מושב האבן הניחו את הצעצועים בשורה והודיעו להורים האחרים, שכל המלאי הזה למכירה. המחיר: בין שקל לחמישה. "אלה צעצועים שלי ואני קובעת את המחיר", אמרה הילדה לאביה בפנים רציניות, כאשר ניסה להגיד מילה.
הילדים, ששיחקו בגן, הגיעו מהר מאוד אל הצעצועים והתחילו למשש ולשחק. ההורים, קצת יותר הססנים, הסתקרנו ושאלו. אבל הרצון של הילדים לשחק (והמחירים) - שיכנעו אותם.
בסוף היום חזר האב עם סל אחד מתוך הארבעה. הילדה חזרה עם 58 שקלים בארנק.
"בסוף השבוע נחזור" - היא אמרה
- ומנין הרעיון לעשות שוק?
- "ראיתי ילדים מוכרים שתיה קרה בימי החום. זה נתן לי את הרעיון".
מספרים, שפעם היה כתוב על גב המחברות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" באו מייסדי מוביליי והוכיחו שהם גם חכמים וגם עשירים.
הקמצן/חסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.