אולם אודיטוריום מוזאון א"י ברמת אביב היה מלא וגדוש במעריצי חנה לסלאו, וביניהם כיתה שלמה של נערים ונערות מתיכון בהוד השרון. הסיבה: הצגת המחזה שכתבה דפנה זילברג בחן כה רב, שאין לו דבר וחצי דבר עם הטרגדיה היוונית הנודעת, על אדיפוס שרצח את אביו והתחתן עם אמו (מבלי לדעת על כך) ושהפך למושג אודות אהבת בן לאמו. להפתעת הקהל, הסיפור מתרחש בקהילה היהודית בניו-יורק, והמיבטא המקסים של חנה'לה בהצגה הן באנגלית, ביידיש או בעברית, מוסיף לקסם שלה את הממד הקומי, ומשדרג עוד יותר את הסיפור שגרעינו נעוץ באופי האם היהודיה באשר היא: פולניה, מרוקאית או ישראלית. כולן מתערבות בחיי בניהן. מול חנה ניצב בנה, בחור חמד מחונך ומתורבת, המביא הביתה לאמו את חברתו החדשה - שיקסע ממוצא אירי-גרמני. נו נו נו, איזו שטיפה שהוא מקבל על שבחר בגרושה גויה ובנוסף - אם לילד. איזו מציאה... לבטיו הנפשיים של הבחור, אמיתי קדר בעל הקסם האירופי, האם להסכית לעצות אמו, או ללכת אחרי לבו, תוך משחק רגיש ורבגוני, מביאים לסיטואציות מצחיקות עד דמעות. ההערות הפוגעניות של האם/לסלאו, ההופכות למחמאות כביכול רק כדי לא לשבור את לב הבן, מוכיחות עד כמה גדול הפער בין הדורות. וכך גם לגבי התופעה ההולכת ופושה ביהדות ארה"ב הליברלית ברובה, שעקב ריבוי נישואי התערובת גורמת לקהילה היהודית לקטון ולהצטמצם, במקום להפך. הילית דייטש שני (הגויה) מרתקת אליה את הצעיר, עד כי נדמה שהקשר ביניהם יצליח בסוף להתמסד. (חובה לציין שחלק גדול מהדיאלוגים בהצגה הם בעברית. את יתרם - ניתן לקרוא בתרגום לעברית בצידי הבמה). אך לקהל מזומנת הפתעה: בתוך כל הטארארם, בעוד כשאמו של הצעיר נעלמת, ונחשבת למתה, הוא מכיר בהופעה של אמנים סיניים, את מירי רגנדורפר המתאימה יותר להיות לבת זוגו מאשר השיקסה. רפרטואר תיאטרון היידישפיל בשנים האחרונות תהליך שינוי, וההרכב המצעיר שלו, עם סוג ההצגות שמתעדכן, יוצרים חוויות לצופים החדשים המצפים מהיידישפיל לחידושים וליציאה מהשיגרה. אז הנה שינוי: כהצגה-בתוך הצגה אנו זוכים למופע של קוסם סיני (נדרה קשקר המצוין), שלצידו עוזרתו היפה, הרכש החדש של התיאטרון היישר מברודווי -סיון קינר-קיסינג'ר. כאשר בנוסף לאחרונים, כל הלהקה מככבת במופע-שבתוך-ההצגה כסינים, עם כל התלבושות הססגוניות המרהיבות הנדרשות. בין-לבין, בהעדר אמו, גם אם היא חוזרת ומופיעה בחלומו, בהמשך לסצינות הקומיות של לסלאו עם אמיתי קדר והילית דייטש-שני, מקבלת ההצגה תפנית עם עלילה והתרחשויות, רובן בעברית. אמיתי קדר מתאהב במירי רגנדורפר המתייחסת אליו בחום ורגש.

חלקה הרב של העברית בהצגת התיאטרון היידיש, היא צעד גדול קדימה בקירוב הקהל הצעיר יותר, שחף מידיעת יידיש, והצגות הידישפיל היו עלומות לגביו. בדרך מבורכת זו, יתרחב קהל הצופים של התיאטרון שבן גוריון בזמנו עשה הכל כדי להדמימו, ובהוראתו, כמעט ונדם כליל. מסיבה זו דז'יגן ושומכר ושאר גדולי הבמה היידית, נאלצו להופיע רוב זמנם בחו"ל, והקהל הצמא ליידישקייט, לסיפורים על חיי היהודים "שם", לא זכה להרוות את צמאונו כמעט.

הופעתה של חנה לסלאו בהצגת "אדיפוס שמדיפוס" היא בבחינת זרז לתהליך חיובי זה, של החזרה לתרבות העבר וחידושה. לסלאו נחשבת לאייקון תרבות וקומיקאית אהובה על כולם, מעבר ליכולותיה הדרמטיות שזיכו אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. והצגה זו בהשתתפותה, שמעלה יידישפיל ברחבי הארץ לעוד זמן לא רב, מרחיבה את סוג הצופים הרגיל היידישפיל, והיא תענוג לכל הצופים בה. משום הצלחת ההצגה להרוות את צמאון אוהבי התרבות היידית, כמו גם של הצעירים שהחלו להבין (בעזרת התרגום הרץ על הבמה) את הרוח שנשבה פעם, ומהווה את השורשים להמשכיותה כיום, כאן וברחבי העולם.

שחקני אנסמבל היידישפיל הוותיקים יותר מהצברים שהתוספו ללהקה בשנים אחרונות, מוניקה וורדימון, עופר גולן, ישראל טרייסמן, וניב שפיר תנו שכם, והיו הקורוס, כחלק ומיקשה אחת מהבדרנים ב"תיאטרון הסיני" ושאר חלקי ההצגה הכה מבדרת. הן בריקוד שעיצב אריאל וולף המוכשר, הן בשירה והן בתלבושות הצבעוניות והעשירות שעיצבו לילי בן נחשון (שאף עיצבה את התפאורה) ונטשה טוכמן-פוליאק. את התאורה יצר האחד ואין שני לו מישה צ'רניאבסקיהבינלאומי.

תיאטרון היידשפיל מהווה את אחד העוגנים החשובים לשמירה על המשך קיום התרבות היהודית, כמו התחלת שימור תרבות הלדינו, הקווקזית ואחרות, ולכל העושים את מלאכת הקודש הזו - שאפו.