הקביעות החמורות ביותר נגד אליעד שרגא באו מפיהם של בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב, בית הדין הרבני הגדול ובית המשפט העליון, בנוגע לעשיר אמריקני העומד מאחורי עיגונה של כלתו הנכה בידי בנו מזה למעלה מעשור. שרגא מייצג את האב, והוא משתולל בצורה חסרת מעצורים. מה שתקראו בשורות הבאות הוא רק מקצת שבמקצת ממה שכבר הותר לפרסום. זה התחיל בבית הדין האיזורי, אשר נאלץ להטיל על שרגא הוצאות אישיות של רבבות שקלים. ההרכב, בראשותו של הרב שלמה שטסמן, תיאר על פני עמודים רבים את התפרעותו של שרגא וסיכם: "ניתן את התייחסותנו להתפרצויות הבוטות של ב"כ הנתבעים, עו"ד אליעד שרגא, ולהתבטאויותיו המבזות – החוזרות ונשנות – כלפי בית הדין, אשר מקומן לא יכירן... התבטאויות קשות ומבזות מעין אלה לא היה מעז עו"ד שרגא להעלות על דל שפתיו כנגד בית המשפט האזרחי, על ערכאותיו השונות. לדעתנו, עו"ד שרגא עשה זאת במתכוון ומתוך מחשבה מראש בניסיון לקעקע את הלגיטימיות של בית הדין הרבני (אשר 'התקשה' לבטא את שמו וכינה אותו 'האינסטנציה הזו' או 'הטריבונה הזו'). זאת, לפחות, מעת שראה שהעדויות הנשמעות בפני בית הדין מובילות לכיוון שאינו נוח ומתאים ללקוחותיו". שרגא ערער לבית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את הערעור. הרב אליהו הישריק הגיב על טענותיו של שרגא למשוא פנים נגדו בידי בית הדין האיזורי: "הליכה בדרך זו היא מסוכנת ויש בה משום פגיעה ואף פגיעה אנושה באושיות המשפט והצדק. הדיין או השופט ממונה על עשיית צדק ומשפט והוא מואמן בתפקיד זה ועושה אותו באמונה. ולכן, טרם שמעלים טענה חמורה כנגד הדיין או השופט למשוא פנים - ללא שמגבים אותה בעובדות חד-משמעיות - יש לחשוב יותר מפעמיים. רשאי בעל דין בהחלט לערער על כל החלטה אך יש לשמור על הדרך הראויה. אסור שתהא 'יד קלה על הדק הפה' המשמיע טענות ולהציג את הדברים בצורה מכובדת הראויה לערכאה שיפוטית". לאחר שבית הדין שלח למאסר את האב, הגיע שרגא לבג"ץ – ושם המשיך לשפוך אש וגופרית על הדיינים. הנשיאה דאז מרים נאור הגיבה: "אילו היה מלכתחילה מתנהל בבית הדין באופן שצריך להתנהל בבית הדין, אולי לא היינו כאן היום, לא יודעת. אך כאשר באים לבית הדין במעין שטנה בוז וחוצפה ולא מנהלים את הדברים כפי שצריך, אז מגיעים למה שמגיעים. לא עושים ברוגז עם בית הדין". והמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין נאלץ להעיר: "אדוני ידבר בכבוד על בית הדין". כאשר אישר בג"ץ לפתוח בהליך פלילי נגד האב, כתב השופט יצחק עמית: "כל הסאגה שבפנינו לא הייתה באה לעולם אילו מלכתחילה הכריז העותר כי הוא עומד לרשות בית הדין וישתף פעולה בכל הנדרש על-מנת לחלץ גט מבנו הסורר. במקום זאת, וכפי שניתן להתרשם מפסקי הדין המקיפים והיסודיים של בתי הדין, בחר העותר להתעמת שוב ושוב עם הדיינים, באופן שלא ניתן להגדרה אלא כעזות מצח וכניסיון להלך אימים על בית הדין. וכזאת לא ייעשה במקומותינו. אין לי אלא להמליץ לעותר 'להחליף דיסקט' ולילך בדרך אחרת". למען הסר ספק: הדברים כוונו אל שרגא.

במקרה הרבה פחות מתוקשר, ביקשו שרגא והתנועה להצטרף כידיד בית המשפט להליך פלילי נגד עובדת לשעבר בעיריית אשדוד, כדי לטעון לעונש חמור מזה שביקשה המדינה. הבקשה הוגשה יומיים לפני הטיעונים לעונש. שופט בית משפט השלום בבאר שבע, יובל ליבדרו, העיף אותם מכל המדרגות: "נוכח העובדה שההליך הפלילי, לרבות הגעה להסדר טיעון והעמדה העונשית המוצגת, מנוהל על-ידי גוף ציבורי, יש לשקול בצורה פחות אוהדת בקשה של צד אחר להצטרף לצורך מתן ביטוי לאינטרס הציבורי במסגרתו של משפט פלילי. נדמה כי בענייננו הדבר מקבל משנה תוקף שעה שהדבר נבחן על-ידי הגורמים הבכירים ביותר במערכת, פרקליט המחוז והיועץ המשפטי לממשלה. אין צורך להכביר מילים על-אודות מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הקשור לניהול הליכים פליליים, על כל שלביו". "...פתיחת הדיון בשאלת העיצומים שיוטלו על הנאשמת בשלב זה, לאחר ההודאה וגיבוש האינטרסים הנ"ל אצל הנאשמת, עלול לפגוע באינטרסים לגיטימיים אלה של הנאשמת ועלול לפגוע במוסד הסדרי הטיעון, מוסד שהוא בעל חשיבות עליונה בשיטתנו המשפטית, באשר נאשמים יחששו להגיע להסדרים שישונו בעתיד עקב בקשות של גורמים 'חיצוניים' להוסיף ולטעון לעיצומים שלא נכללו במסגרת ההסדר. "...בקשת המבקשת להרחיב את היריעה אודות הצורך להטיל קלון לא נעשית על-רקע דיון שעניינו בשמיעת טיעוני המדינה להטיל על הנאשמת קלון. במובן זה המבקשת לא מבקשת להצטרף לעמדה של מי מהצדדים למשפט, כי אם מבקשת היא להפוך לצד במשפט כנגד המאשימה והנאשמת. "...לטעמי אין לקבל את דרך פועלה של המבקשת מבחינה משפטית. אין לקבל את בקשת המבקשת להפוך למעשה לקטגור נוסף. המבקשת עותרת למעשה לאפשר לה למלא את תפקיד התובע - נציגו של המדינה - כפי שהדבר נראה נכון בעיניה. המבקשת עותרת למעשה שיינתן לה הכשר להחליף את שיקול דעת התביעה הכללית בשיקול דעתה, תוך הצגת טיעונים משפטיים שיסבירו מדוע שגתה התביעה הכללית במהלכיה, עת הגיעה להסדר עם הנאשמת".

אליעד שרגא, לפי כל הפסיקות שהבאנו כאן, הוא פרחח וחצוף, שקרן כאשר הדברים משרתים את מטרותיו ושחצן הבטוח שכל העולם עובד אצלו. מי שהעצים תכונות אלה עד כדי יצירת התופעה הזאת הוא בית המשפט העליון. במשך שנים נמנע בג"ץ מלהטיל הוצאות על התנועה לאיכות השלטון, ושופטיו נמנעו – או לא הצליחו – להטיל מרות אישית על שרגא. בדיקת News1 העלתה אשתקד, כי בג"ץ דחה לחלוטין בשלוש השנים הקודמות 14 מתוך 17 העתירות שהגישה התנועה – ובאף אחד מן המקרים לא פסק לחובתה הוצאות, כולל כאשר נקבע שמדובר היה בעתירות חסרות כל יסוד. משניים מבין שלושת המקרים האחרים נפסקו לזכותה הוצאות בסך 30,000 שקל בכל פעם. נתונים אלו מלמדים, כי השפעתה האמיתית של התנועה היא שולית - ולמרות זאת היא נהנית מיחס מיוחד מצד שופטי בית המשפט העליון. בסיום הבדיקה כתבנו: "כשלונותיה של התנועה בבג"ץ מלמדים, שאין יסוד לרוב הטענות שהיא מעלה כלפי רשויות המדינה. למרות זאת, התנועה ממשיכה להפציץ את הרשויות בפניות, דרישות וטרוניות – ואף מפיצה אותם לתקשורת. השורה התחתונה מלמדת, כי כוחה של התנועה קטן מאוד, אך היא מנסה להטיל אימה על הרשויות באמצעות אותן דרישות ובאמצעות הליכים משפטיים רבים שהיא יוזמת". משוא הפנים הזה מצד בג"ץ הודגם בצורה הטובה ביותר ביום אחד ביולי 2017. בית המשפט דחה שתי עתירות שביקשו להורות לרשויות לפתוח בחקירה פלילית. בעוד נכה צה"ל שייצג את עצמו ועתר בעניינו האישי חויב בתשלום הוצאות בסך 2,000 שקל, התנועה לאיכות השלטון לא חויבה בהוצאות כלשהן. בשתי העתירות ישב אותו הרכב: השופטים יצחק עמית, אורי שהם וג'ורג' קרא.

"אדוני לא יכול לא לציית לנו"

שרגא עצמו מתנהג בבית המשפט העליון כאילו מדובר באחוזתו הפרטית. בדיון בפרשת העגונה, בה פתחנו, הוא ביקש להציג בפני השופטים הנחיה של פרקליט המדינה שלטענתו הייתה רלוונטית לדיון. הנשיא מרים נאור הבהירה לו שכך לא נוהגים: "זה לא עובד כך. אדוני מתחיל לשלוף לנו ניירות כאן? לא באים אלינו בצורה הזו". שרגא התעקש, ונאור חזרה ואמרה: "אין זה האופן שמגישים לנו כך מסמכים. אדוני לא יכול להגיש לנו כעת מסמכים שלא היו בפנינו. אדוני היה צריך להגיש בקשה מתאימה כאן, בתיק זה. אדוני יואיל לטעון על-פי החומר שבפנינו". שרגא התעלם לחלוטין מדבריה של נאור, ובדקות הבאות ניסה שוב ושוב לטעון לגבי אותה הנחיה. נאור ניסתה: "אני מנחה את אדוני לטעון על-פי החומר שבתיקנו ולא לסטות מכך" - אך ללא הועיל. היא חזרה על הדברים לא פחות מ-13 פעמים, ובין היתר אמרה: "אדוני לא יכול לא לציית לנו". לבסוף נאלצה נאור להכתיב החלטה: "עו"ד שרגא יצמצם טענותיו למה שמצוי בתיק". 13 הערות – ואף לא ענישה אחת. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה בג"ץ נותר חסר אונים מול התוקפנות והחוצפה של שרגא. השופטים סלים ג'ובראן, ניל הנדל ויורם הנדל לא הצליחו להשתלט עליו בעתירה נגד מינויו של דרעי לשר הפנים. ג'ובראן, דנציגר, יצחק עמית, צבי זילברטל ונעם סולברג נכשלו באותה משימה בדיון על מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. אליקים רובינשטיין – מופת לסבלנות וסובלנות – ניסה שוב ושוב לגרום לשרגא לסיים את טיעונו בנושא מתווה הגז, עד שלבסוף נאלץ להכתיב החלטה המורה לו לעצור.

כינה את פסק הדין "בכייה לדורות"

בדיון בעניינו של דרעי שבר שרגא את השיאים של עצמו. "בכייה לדורות" - זה היה הכינוי שנתן, בעומדו בפני בג"ץ, לפסק דינו של אותו בית משפט בדחותו את העתירה הקודמת של התנועה נגד מינויו של דרעי לשר. זו לא הייתה פליטת פה; שרגא חזר על כך יותר מפעם אחת. כאשר קם בא-כוחו של דרעי, עו"ד נבות תל-צור, להשיב - הפריע לו שרגא בלי הרף, למרות שאיש לא קטע את דבריו שלו. הוא הגיע לשיא של גסות כאשר הפטיר כלפי תל-צור: "אתה צריך להתבייש שאתה מייצג את האיש הזה". בכל המקרים הללו, לכל היותר העירו השופטים לשרגא וכאמור פעם אחת בלבד קטעו אותו. וכאשר השופטים מוחלים על כבודם – אין להתפלא על כך ששרגא רומס אותו. וכאשר התנועה לאיכות השלטון מקבלת כותרות בחינם ומהלכת אימים בלא לשלם שום מחיר – אין להתפלא שהיא ובעיקר העומד בראשה משוכנעים שכל המדינה כפופה להם. ואז אנחנו מקבלים מופעי אימים כמו אלו שראינו כאן. וכפי שכבר אמרנו בראש הדברים: זה לא הסוף.