בנימין יסעור - המשרטט הגדול של התנועה

בנג'ילה, חבר קיבוץ מגן, מילא מגוון תפקידים בקיבוצו, בתנועה ובחברה הישראלית. ערב מבצע סיני היה בין מקימי קיבוץ ניר-עוז. בראשית שנות השישים היה דמות בולטת בהנהגת "השומר הצעיר" והוביל את מפעליה המרכזיים. בשנים 1964 - 1967 ניהל את "המחלקה הטכנית" של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. בין תפקיד לתפקיד שימש כמזכיר הקיבוץ וכמרכז הבניין. בשנת 1977 קיבל על עצמו לנהל את מפעל הפלסטיק במגן. ב-1981 נבחר למזכיר מרכז מפ"ם ובמערכות הבחירות בשנים 1981 ו-1984 שימש בתפקיד משנה ליו"ר מטה המערך ויו"ר מטה יום הבחירות. במהלך הזמן יזם והקים את חברת "שנות האלפיים לפיתוח הנגב". שימש כראש צוותי הרפורמה שהוקמו לחידוש פני ההסתדרות. בשנת 1999 סיים את פעילותו הציבורית ושב לעסוק בתכנון, בניה, ופיקוח וכן בייעוץ להקמת פרויקטים.

בהקדמה לספר הציג מוקי צור, תמונה רחבה של הקשר בין האידאולוגיה הפוליטית והתפיסה החברתית השמאלית (מפ"ם, השומר הצעיר) לבין תכנון הקיבוצים ובנייתם בעיקר באתרים המזוהים עם הקיבוץ: חדר האוכל השיתופי, דירות החברים, בתי הילדים, המועדון לחבר ועוד. מבחינתו, שייך בנג'ילה לדור המדינה שהחמיץ את מלחמת השחרור אך אימץ אידאולוגיות שמאליות מוצקות אותן ספג עוד בבית הוריו. בנג'ילה היה בין מייסדי גרעין "פלד" (תרגום השם סטלין לעברית) שהעריץ את הצבא האדום, את עמידתו בקרב סטלינגרד ואהד את תמיכת בריה"מ בהקמת המדינה. אולם, נסיעתו כראש המשלחת לפסטיבל הדמוקרטי בהלסינקי ערערה אצלו מוסכמות רבות והוא נחשף להידרדרות המשטר הסובייטי לדרגת משטר בירוקראטי, אנטישמי התומך במדינות האויבות לישראל. בנג'ילה לא העז לצאת בגלוי כנגד מאיר יערי, שהיה אז שבוי בדוגמות אהדת המשטר הסובייטי וביקש מלהימנע מגילויי אהדה ליהדות בריה"מ, אך בפועל, לא שמע לעצותיו, התרגש למול גילויי החיבה והאהדה של יהודי בריה"מ ומצא דרכים (עיתים סמויות) ללבם. בהמשך עמד מוקי צור על השפעת רעיון "הבאוהאוס" האירופי על התכנון בתנועה הקיבוצית והציב את בנג'ילה בדור השלישי של המתכננים הצעירים שהכירו את הקיבוץ מבפנים וביקשו לאפשר באמצעות התכנון את מעבר החברה הקיבוצית מחברת מצוקה לחברת רווחה.

נדלג על הפרק המרתק אודות הוריו ונעקוב אחר נעוריו שעיצבו את השקפתו ודרכו האישית העתידית. בפרק זה מסביר תחילה בנג'ילה כיצד קיבל את כינויו המוזר. חבריו הפכו את שמו באנגלית (בנג'מין) לעברית ונתנו את הכינוי המוכר. את שם משפחתו ניסה לתרגם מגרמנית (שטריימר - סערה) ובלא להודיע להוריו שינה ליסעור בלא לדעת ששם זה שייך לציפורים. פגישתו עם הנגב הותירה בו רושם עז עת יצא לשרת בבאר-אורה, בסיס הגדנ"ע שהוקם בין היתר על-מנת להגן על מקור המים של אילת. התנועה, באותה תקופה הקן והפעילות השומרית מילאו את עולמו. גרעין "פלד" התכונן לשנת הלימודים האחרונה לפני הגיוס וההגשמה בקיבוץ. נציגיו, חב"ש (חיים בן-שחר) ובנג'ילה מצטרפים להנהגה הראשית של התנועה. בנג'ילה חבר לקבוצת פעילים חדשה בתנועה (לאחר משבר סנה) וביניהם הבולט - המשורר נתן יונתן משריד עמו קשר ידידות רבת שנים. במועצת תנועות הנוער הוליך בנג'ילה עם חבריו את המהלך האמיץ בדבר שיתופה של תנועת הנוער הערבית במועצה. מאז, הקפיד בנג'ילה על שמירת זכויות המיעוט הערבי וקירובו לקיבוץ הארצי ומפ"ם.

במגמה לחסום את תופעת ההסתננות באזור הוחלט על הקמת היאחזות נח"ל בלב האזור. קיבוץ נירים הוותיק קיבל על עצמו את הליווי וההדרכה של ההיאחזות. בנג'ילה שהיה אז בן 19, היה לאחראי על סימון המיקום והקמת המבנים הראשונים בסיוע המחלקה לבנייה של הקיבוץ הארצי. אולי כאן נזרע הזרע הראשון ליכולתו הבולטת בתכנון ובבינוי. בשלהי ספטמבר 1955 נערך טקס העלייה על הקרקע של ההיאחזות ט"ו של הנח"ל. הקיבוץ הארצי הכריז על הקמת הקיבוץ השבעים והרצפלד שהשתתף בטקס סיים בשירה אדירה של "שורו הביטו וראו". בנג'ילה נבחר למזכיר הראשון, אברהם אדן (מנירים) היה לרכז המשק ויושקו, איש שובל, היה למדריך חקלאי-קיבוצי שהעביר את ההיאחזות לצורת חיים של קיבוץ. ברן פיתח תורת התבצרות כנגד מתקפה ממערב וכל היישובים באזור נשלחו ללמוד מניר עוז ולאמץ שיטה זו ביישוביהם. בנג'ילה היה למדריך "שיטת ברן" וותיקי הקיבוצים התייעצו עמו. על-אף תחושת החלוציות של הקמת קיבוץ חדש הופנה גרעינו של בנג'ילה להשלמה לקיבוץ מגן. בהמשך הספר כתב בנג'ילה על תקופתו כחייל בנחל המוצנח, על המשפחה, שליחותו בתנועת השומר הצעיר, על הקיבוץ ותפקידו כרכז הבניין. לא אוכל לפרטם ואעבור לפרק העוסק במשלחת שיצאה בראשית שנות השישים, לייצג את השמאל החלוצי בישראל בהלסינקי תוך כדי מעבר בארצות "מסך הברזל". המסע הפגיש אותו עם מציאות קשה ואתגר את אמונתו "בעולם המחר" וכך עיצב במידה רבה, את המשך דרכו הציבורית והפוליטית.

בשנת 1962, לאחר שהתנסה בארגון כנסים ואירועים המוניים, הוצע לבנג'ילה להכין את המשלחת לפסטיבל הנוער הדמוקרטי שעמד להתקיים בהלסינקי. בנג'ילה בן ה-25 קיבל את ברכת הקיבוץ והחל בעבודה - ארגון המשלחת המשותפת של מפ"ם ואחדות העבודה בת 50 איש שכללה משלחת פוליטית, להקת מחול ותזמורת, להקות מחול ערבית ותימנית ושני אמנים ידועים: נחמה הנדל וקלוד קיפניס (פנטומימאי). נקבעו מבחנים ואחד הבוחנים אמור היה להיות זאב חבצלת מבית אלפא (שהיה ממעצבי המשלחות לכל הפסטיבלים) ועוזריו דרורה אלון ואהרון שמי. חבצלת נהרג בתאונת טרקטור ערב קיום "האודישינים" ואת מקומו מילאו אמנים אחרים כמו: נורית קדמן ותרצה הודס. רוב המשתתפים בבחינות היו חברי קיבוצים. בנג'ילה נאבק מול עמדת כליף (מראשי השוה"צ) שהתנגד לצירוף אלון ושמי משום שהיו "עוזבי קיבוצים" ואף טען שקיבוץ עין החורש התנגד לאלון שעזבה את המקום בזמנו, והללו אכן נסעו עם קבוצת הרקדנים. המשלחת התכנסה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד לחודשיים, במתכונת הפלמ"ח של חצי יום עבודה וחצי יום חזרות. מסע המשלחת מומן על-ידי ברית המועצות וחמישים מקומות נוספים הוקדשו לבנק"י שבראשה עמד יאיר צבן. למרות היחסים הפוליטיים המתוחים בין שתי הקבוצות ידע בנג'ילה לשמור על יחסי עבודה והתנהלות שמנעו קרע בין הקבוצות והוסכם שאת הדרך עד הלסינקי יעשו יחד ושם ייפרדו. דומה כי בסיום המסע בוורשה, שינה צבן את השקפתו, והיה לאחד ממנהיגיה של מפ"ם.

מסלול רכבת הפסטיבל הודלף על-ידי קול ציון בגולה והבולגרים ואחריהם הרומנים עשו הכל כדי לחטט בחפצי המשלחת ולהסתירה מפני מפגשים עם יהודים. עוד בארץ התגלע ויכוח בין מפ"ם לאחה"ע האם לחלק סמלים וחומר הסברה או להימנע מכך. במזכירות מפ"ם נותר יערי, שהתנגד לחלוקת חומר מחשש להרגזת הסובייטים במיעוט על-אף שבנג'ילה ופלג תמכו בו ואילו בקיבוץ המאוחד, בהוראת גלילי, תמכו בחלוקת חומר ההסברה וסמלים ליהודים שחיכו בתחנות הרכבת. הרומנים החרימו את תווי התזמורת ולמזלם הצליח נחום היימן לשחזרם. בתחנות בהם עצרה הרכבת בברית המועצות פרצו חברי המשלחת בשירים וריקודים שהתקבלו באהבה רבה על-ידי יהודים שהמתינו (לפעמים כמה ימים) למשלחת. בדיעבד הצטער בנג'ילה שלא לקחו עמם דוברי יידיש או רוסית שהיו יכולים לענות על אלפי השאלות שהומטרו עליהם. "המלווים" הרוסים (מהמשטרה) היו אדיבים אך תקיפים וליוו (עקבו) את המשלחת וראשיה באופן צמוד ביותר. משום שהרוסים שינו במכוון את מסלול הנסיעה, הגיעה המשלחת למוסקבה אך לא הצליחה ליצור קשר (שהרוסים דאגו שלא ייווצר) עם השגרירות או עם הקהילה ובית הכנסת הגדול. קבלת הפנים בתחנה המרכזית במוסקבה עלתה בהתלהבות על כל המשוער. משם המשיכה הרכבת לעבר פינלנד ודרך חלונות הקרון ראה בנג'ילה את העוני, הכפרים העלובים ואת הדלות של "עולם המחר". נראה שכאן נסדקה במעט אמונתו בתדמית הסובייטית שהפגינה שפע והצלחה בכל תחום.

יכולת ההדברות עם הפינים (מפאת הבדלי השפות) הייתה כמעט בלתי אפשרית ובשל כך זכתה המשלחת שחיפשה מקלחת להכיר לראשונה את מוסד "הסאונה". בכניסה לאצטדיון שמרו ראשי המשלחות על הפרדה בין גוש הקיבוצי-חלוצי לנוער בנק"י. הסובייטים הכינו ערב פתיחה מרשים והפסטיבל נמשך 10 ימים בהם זכתה המשלחת מישראל להצלחה בלתי רגילה. נחמה הנדל זכתה במדליית זהב בשירה (מול זמרות מקצועיות מארצות בעלות תרבות רבת שנים); קיפניס זכה אף הוא במדליה; להקת המחול זכתה במקום השני (מול להקות מזרח אירופיות מיומנות) והלהקות התימנית והערבית, זכו לתשואות רמות. בפגישה עם ראשי המשלחות נכח בנג'ילה בן ה 26 בחילוקי הדעות המתהווים בין המעצמות הקומוניסטיות. בעת שהסובייטים הציגו בפניהם "קולחוז לדוגמה" (שנוהל לצרכי תעמולה) נזכר בנג'ילה כיצד לפני כמה שנים, אורחיו הסובייטים לא האמינו בקיום קולקטיב (קיבוץ) ללא משטרה וללא שכר. יתר על כן, הפסטיבל נערך בפינלנד שהייתה זירה "למלחמה הקרה" ובריה"מ ביקשה באמצעות הפסטיבל להפגין בפני המערב את עוצמת גוש הסובייטי.

בחזרה הביתה שוב נפרדה המשלחת מבנק"י והתבקשה לחלק חומר ליהודי בריה"מ כולל תשמישי קדושה וחומר הסברה. שוב עלה ויכוח לטונים גבוהים ובנג'ילה ופלג בתמיכת הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב, קיבלו החלטה לקחת את חומר ההסברה אך להשאירו סגור בארגזים. בדרך הטמינה להם המשטרה הסובייטית פח וגרמו לצעירי המשלחת לחלק פריטים ותשמישים בניגוד לחוק "למתחזים יהודיים" וראשי המשלחת קיבלו עקב כך אזהרה חמורה. כך היה גם בלנינגרד ובקייב - אלפי יהודים ממתינים והמשלחת יורדת, שרה ורוקדת והקהל בוכה. בקייב עמד קהל שחזר מאזכרה לזכר קורבנות באבי יאר. פרץ הרגשות היה בלתי נמנע והפעם זלגו דמעות מעיניו של בנג'ילה שידע על הטבח משירו המפורסם של יבגני יבטושנקו. רעיון "צוותא" החדשה נולד בפולין בערב בו הם הוזמנו יחד עם נציג "הקומסומול" לבלות במועדון בו הוגשה שתיה ליד שולחנות עגולים קטנים ותוך כדי כך הופיעו אמנים על הבמה. בנג'ילה הציע לפיסקה (שמואל פירסטנברג, איש בית אלפא ויקום, מנהל "צוותא" באותה עת) להקים בתי קפה פוליטיים (קברטים) עבור החטיבה הצעירה של מפ"ם ועבור נוער מתקדם בכלל. פיסקה התלהב אך חשש מתגובת יערי ואברהם שלונסקי. ואכן כך היה, קמה צוותא החדשה שהייתה להמשכה של המועדון לתרבות מתקדמת נוסח שלונסקי. בתל אביב קם "הקברט" המרכזי ונוסדו 27 "צוותאות" ברחבי הארץ. חברי המשלחת ביקרו בשווקי ורשה ולמדו מהר מאוד את סודות הכלכלה השחורה במשק הקומוניסטי - המרת דולרים בשוק השחור. בקונגרס בפולין הייתה אווירה אנטי ישראלית והמשלחת עזבה לאחר שלא הצליחה למנוע החלטות אנטי-ישראליות. כדבריו של בנג'ילה: "הקשרים עם "עולם המחר" נותקו. בקראקוב ביקרה המשלחת במחנה ההשמדה אושוויץ וראתה את ההרס ברובע היהודי. הביקור הותיר רושם קשה על הצעירים שהתקשו לעכל את המראות. המשלחת המשיכה לצ'כוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה שם חשו בעוינות המרשל טיטו לסובייטים. בנג'ילה חזר לתפקידו כמזכיר קיבוצו, עבר מקיבוץ לקיבוץ וסיפר על חוויות המשלחת. במוסדות מפ"ם תיאר את העוני והמחסור שבלטו בברית המועצות לעומת התדמית של השפע שניסו המארחים להציג בפניהם. עוד הרחיב בנג'ילה, למורת רוחם "של דוגלי הקו הסובייטי במפלגה" על העימות בין המעצמות הקומוניסטיות. יעקב חזן התקשה להאמין אך באופן פרטי ניגש לבנג'ילה ואמר לו: "זהו הסמינר הטוב ביותר להבנת הציונות ובנג'ילה הציג את האירועים כציוני נלהב". בתום האירועים נכנס מלא חוויות ותובנות לשגרת חיי קיבוץ מגן - מזכיר הקיבוץ ורכז ענף הבניין.

לאחר מכן באים בספר עוד פרקים מחייו: המחלקה הטכנית; תעשיה בקיבוץ; פעילות ציבורית פוליטית; ההסתדרות החדשה; "אל הנגב" המרכז לשלום ואחרית דבר. בשל קוצר היריעה אתעכב רק על הפרק "אל הנגב". יחד עם מזכיר מועצת פועלי ב"ש הקימו את "חברת שנות 2000 לפיתוח באר שבע והנגב" על-פי החלטת הממשלה מספטמבר 1985. בנג'ילה עמד בראש צוות התכנון בו היו חברים נשיא האוניברסיטה, מנכ"ל מפעלי ים-המלח, מתכנן בכיר של הסוכנות היהודית, מזכיר מועצת הפועלים ועוד. בנג'ילה הבהיר כי המוטו לעבודת הוועדה היה ברוח אמרתו של בן-גוריון משנת 1946 - ..."אם לא נעמוד על הנגב (נגן וניישב) לא תעמוד (לא תחזיק מעמד) תל אביב". בפתח החוברת הופיעה פנייה אישית של בנג'ילה אל ראש הממשלה שמעון פרס שכללה את הפסקה הבאה: התוכנית "...תצית את דמיונם של צעירים ותגייס את העם היהודי. מאמץ הפיתוח הוא הדלק שיניע את גלגלי התנופה שיזניקו את מדינת ישראל אל מסלול ההמראה, באמצעות תנועות חברתיות. תוקם התיישבות עירונית וכפרית שתישען על קידמה חברתית וטכנולוגית ותמצה את היכולת האנושית. "הנגב הוא היעד - הנגב הוא האמצעי". בתוכנית הוצעו כמה פרויקטים - לחבר את שלושת המטרופולינים גוש-דן, ירושלים ובאר שבע (מטרופולין לעתיד) באמצעות רכבות מהירות, כבישים מהירים; הקמת נמל תעלה עמוק משותף לירדן וישראל בקו הגבול אילת-עקבה ומסילת רכבת שתחבר בין נמל אילת לנמל אשדוד (דרך ב"ש) שתהווה את הגשר היבשתי בין אסיה ואפריקה לים התיכון ואירופה. לתוכנית צורפו טבלאות ומפות אך נשארה טמונה עמוק במגירות הממשל.

בנג'ילה נקרא למטה "חגיגות הארבעים" למדינת ישראל (בראשות השר יצחק נבון) והצעתו להציב את הנגב במרכז החגיגות התקבלה. נערכו מפגשי הכנה וסיורי שטח והועלו רעיונות מלהיבים שעיקרם קידום הנגב ופיתוחו. בעקבות עמדתו של בנג'ילה שהתנגד לשם האירוע שביקש תחילה להישען על קריאת בן-גוריון "נוער הזהב רד לנגב" התקבל שם אחר שביקש להדגיש את מהות יחסה של המדינה לאזור - "אל הנגב". לנגב עולים לא יורדים! כך תוכנן בבאר שבע כינוס ותיקי חטיבת הנגב ועצרת לרגלי אנדרטת הנגב; הפרחת כדורים פורחים במפגן בינלאומי בערד; עריכת פסטיבל העולם השלישי בהשתתפות עשרות להקות מחו"ל בפארק אשכול; בנגבה, רביבים וניר תוכננו אירועים עם דגש על תחילת ההתיישבות בנגב ומלחמת הגבורה בהגנה על גבולותיו; מצפה רמון עמדה לשמש "כעיר אומנים ותיירות"; טקס חנוכת כפר הנוער בניצנה ושיחזור הנפת "דגל הדיו" באילת. אירועים נוספים תוכננו בדימונה, בירוחם ובמועצות אזוריות בנגב. האירועים נמשכו שבוע ימים ומאות אלפי חוגגים ביקרו את הנגב ואתריו. המטרה שאותה הגדיר בנג'ילה - הצבת הנגב בתודעת הציבור - הושגה. בנג'ילה שיבץ אישים פולטים באירועים (כמו שמיר ופרס) אך בה בעת היה מטרה לביקורת בכנסת שביקשה להדיחו מתפקידו כמנהל מטה "אל הנגב" משום שאינו מייצג את המפלגה הגדולה בכנסת. סיכם בנג'ילה את האירועים כסיפור הצלחה אך עם זאת, לא הסתיר כי התוכניות הגדולות לפיתוח הנגב כפי שעיצב מטה "אל הנגב" עדיין ממתינות להגשמתן.

בדש הספר כתבה פרופ' אביבה חלמיש: "בתפקידו כמנהל המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי הטביע בנג'ילה חותם על המראה של יישובים רבים,...מבני מגורים ידידותיים לחברים ומבנים פונקציונאליים ונאים המשלבים תחושת צוותא עם מידה של אינטימיות... הוא היה ממובילי "המהפכה התעשייתית" בקיבוצו ובתנועתו, וכן ממגשימי החזון של פיתוח הנגב תחת הסיסמה "אל הנגב". חוט השני בספרו ...הוא ביתו הקיבוצי... ממנו שאב את הכוח והנחישות למלא את תפקידיו ...בית שבליבו ניצב משפחתו שהייתה לו לעוגן לאורך כל הדרך...על הספר נסוכה אופטימיות מפוכחת והסיום הוא רב השראה: אני ממשיך לקום בבוקר ליום חדש". ושורה אחרונה שלנו - בנג'ילה בחר בשם הספר כמתאים בדיוק לאופיו, יכולתו, תכנונו וביצועו = כי מי האוחז באמת הבניין, הוא ההוגה את הרעיון, הוא משרטטו ומודדו, הוא עם צוותים ועוזרים בונה על פיו ומגיע לבסוף להישגים רבים - אולי יותר מכפי שחלם.