היום (יום ד', 12.8.20) בשעה 15:00 ייכנסו השופטים
יצחק עמית,
דפנה ברק-ארז ו
ענת ברון לאולם ג' של בית המשפט העליון לדיון בשלוש עתירות בנושא הקרוב מאוד לליבם: הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. וליתר דיוק: מי יהיו נציגי הכנסת בוועדה. ועוד יותר ליתר דיוק: האם לקואליציה יהיו שני נציגים בוועדה, או שמא יש להעניק מקום אחד לאופוזיציה.
החוק מעניק לכנסת שני מקומות בין תשעת חברי הוועדה (לצד שני שרים, שלושה שופטים של בית המשפט העליון ושני נציגים של לשכת עורכי הדין). כפי שנקבע בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כחול-לבן, הכנסת בחרה כנציגיה את
צבי האוזר (דרך ארץ, מגוש כחול-לבן) ו
אסנת מארק (הליכוד). הקואליציה המקרטעת הזאת, שלפי כל הסימנים לא תוציא את ימיה, הצליחה לעמוד בסעיף הזה בהסכם - ובניגוד למקובל שנים רבות, נטלה לעצמה את שני הכסאות של הכנסת בוועדה. האם זה תקין?
בג"ץ כבר נדרש לסוגיה בימי הכנסת ה-20, אֵי אז לפני חמש שנים.
רוברט אילטוב נבחר לוועדה כנציג האופוזיציה, אבל אז נכנסה
ישראל ביתנו לקואליציה - ולאופוזיציה לא היה נציג. ההרכב בראשותו של
ניל הנדל דחה את העתירה, אך הציע לכנסת לעגן בתקנונה את חלוקת שני המושבים בין הקואליציה לאופוזיציה. באופן בלתי מפתיע, זה לא קרה; ראיתם פעם פוליטיקאי שיוותר מרצונו על תפקיד, כוח והשפעה?
האמת צריכה להיאמר: הנוהג להעניק נציג לאופוזיציה - כשמו כן הוא: נוהג. הוא אינו מעוגן במקום כלשהו, כאמור לא בתקנון הכנסת ובוודאי שלא בחוק. היו שנים בהן לא הייתה לאופוזיציה נציגות בוועדה ושני המקומות היו בידי הקואליציה. עם זאת, בעשורים האחרונים - למעט אותה אפיזודה של אילטוב - הנוהג הזה הופעל הלכה למעשה. יש בו היגיון רב: לקואליציה ממילא יש שלושה נציגים (כולל שני השרים), ונציגות של האופוזיציה חיונית כדי למנוע פוליטיזציה גמורה של בחירת השופטים. אם כל ארבעת הפוליטיקאים הם חברי הקואליציה, די להם בעוד קול אחד - מן הסתם של אחד מנציגי הלשכה - כדי למנות שופטים (למעט לבית המשפט העליון, בו צריך שישה קולות). ומאחר שגם לשכת עורכי הדין היא גוף פוליטי-למחצה, הרי שקיימת סכנה אמיתית של מינוי שופטים משיקולים פוליטיים מובהקים.
בהקשר של הכנסת ה-23 והממשלה ה-35, הדברים בוטים עוד יותר. ההסכם בין
בנימין נתניהו ל
בני גנץ מעניק להם שליטה חסרת תקדים על הכנסת, כולל נטילת ראשות כל הוועדות (למעט הוועדה לביקורת המדינה והוועדה למעמד האישה). תפיסת שני המקומות בוועדה לבחירת שופטים היא חלק מאותה רמיסה גסה של הרשות המחוקקת בידי הרשות המבצעת. ותראו גם מי נבחר. האחד הוא צבי האוזר, אחד משני הח"כים שערקו מסיעתו של משה יעלון ברשימת כחול-לבן, ואשר בתמורה קיבלו גם את ראשות ועדת החוץ והביטחון (האוזר) ותיק התקשורת (
יועז הנדל). השנייה היא אסנת מארק, שנכנסה לכנסת רק בזכות החוק הנורבגי, ואשר היא ידו הארוכה בוועדה של הנאשם בנימין נתניהו. לא בדיוק מי שהיינו רוצים לראות בוחרים את שופטי ישראל.
אלא שגם התערבות של בג"ץ בהחלטה זו היא קשה מאוד. ראשית, משום שכאמור אין שום נוהל רשמי המחייב זאת ויש תקדימים להעדר ייצוג לאופוזיציה. שנית, וזה העיקר: מדובר בהתערבות בליבת עבודת הכנסת ובליבת השיקולים הפוליטיים של חבריה - דהיינו, ביטול החלטת הרוב של נבחרי הציבור, ועוד בנושא הנוגע במישרין למערכת המשפט. ביטול חוקים הוא נדיר מאוד (בניגוד למה שטוענים לפעמים), ואילו התערבות בעבודת הכנסת היא נדירה עוד יותר. לכן, על פניו, ההכרעה בעתירות הללו היא משימה מורכבת במיוחד.
אבל למעשה, בג"ץ בכלל לא אמור לדון בהן. כל העסק צריך להסתיים בתוך עשר דקות. ומדוע? משום שלאיש מן העותרים אין זכות עמידה. העתירות הוגשו בידי משמר הדמוקרטיה הישראלית, התנועה לאיכות השלטון ועו"ד משה שפירא. מי לא עתר? - 48 חברי הכנסת של האופוזיציה, שהם הנפגעים הישירים מן ההחלטה. במיוחד בולטת העובדה, שאיילת שקד ו
קארין אלהרר - שהיו נציגות האופוזיציה בהתמודדות על החברות בוועדה ולא נבחרו - לא פנו לבג"ץ.
כלל יסוד הוא, שבג"ץ אינו נזקק לעתירות המוגשות בידי עותר ציבורי, במקום בו יש נפגע ישיר שאינו עותר. ההיגיון ברור: אם הנפגע הישיר אינו מבקש את סיועו של בית המשפט - אי-אפשר לכפות עליו לקבל אותו. בהקשר זה מזכירים לעיתים את ביטויו של שלמה המלך: "מתעבר על ריב לא לו". לפי הכלל הזה אמורים עמית, ברק-ארז וברון לומר לעותרים: עם כל הכבוד, אנחנו לא אמורים לשמוע אתכם. יש 48 נפגעים מההחלטה שאותה אתם תוקפים - והם לא כאן. יש שתי נפגעות מובהקות, שהתמודדו נגד ההחלטה הזאת - והן לא כאן. לפיכך, גם אתם לא אמורים להיות כאן.
אבל דומה שלא נסתכן יותר מדי אם נאמר, שאין סיכוי שזה מה שיקרה היום ב-15:00. גבולות זכות העמידה נפרצו מזמן והשאלה האם היא קיימת - כמעט ואינה עולה על סדר היום. השופטים
נעם סולברג,
יוסף אלרון ו
אלכס שטיין מזכירים אותה מדי פעם, אך הם במיעוט. ניתן להניח שיש עוד כמה שופטים שחושבים כמותם - אולי
יעל וילנר ו
דוד מינץ - אך כאמור, רוב שופטי העליון מתייחסים לזכות העמידה של עותר ציבורי כמובנת מאליה. זה לא שהם חולקים על הפסיקה שהזכרנו - איש אינו חולק עליה; הם פשוט לא מיישמים אותה.
פסקת ההתגברות שהציעה שקד בשבוע שעבר כללה גם את הגבלת זכות העמידה של עותרים ציבוריים. לא צריך למנוע אותה לחלוטין, משום שיש מקרים בהם באמת הנפגע הוא הציבור בכללותו ולא מישהו ספציפי. אבל בהחלט יש מקום לקבוע בחוק, בצורה חד-משמעית וללא יוצאי דופן, שלא תישמע עתירתו של עותר ציבורי במקום בו יש נפגעים ישירים שאינם עותרים בעצמם. במצב הנוכחי, כמעט כל אחד יכול להפוך את בג"ץ לזירה לקידום האג'נדות שלו. הדיון של היום הוא דוגמה מובהקת למצב פסול זה.