"נולדתי וגדלתי בחיפה כל ימי חיי. אם אבא שלי לא היה נפצע קשה במלחמת העצמאות, רוב הסיכויים שמסלול חיי היה בחולון", אומר פרופ' דניאל הרשקוביץ' (67) נציב שירות המדינה. "אבא שלי, דוד, ומשפחתו נלקחו מביתם בטרנסילבניה הונגריה, אל אושוויץ. רק אבי, שהיה בן 16, היה כשיר לעבודה וניצל מתאי הגזים. לאחר השואה עלה לארץ והתגורר אצל דודתו בחולון שם הכיר את אמי, נעמי, אף היא ניצולת שואה. במלחמת העצמאות נפצע קשה בחטיבת גבעתי. ידו התרסקה והרופאים עמדו לכרות אותה. אבל אז עצר בעדם רופא צעיר, מתנדב יהודי מקנדה. הוא ביצע את השתלת העצם הראשונה במדינה".
ידו של האב לא חזרה לתפקד עוד כפי שתִפקדה, אבל תקופת האשפוז הארוכה של האב החזירה לו את אביו, סבא של דניאל. "באחד האשפוזים שכב במיטה לידו חייל פצוע, שעלה ארצה מהאזור בו התגורר אבי בהונגריה", אומר הרשקוביץ'. "פתאום הוא שואל: תגיד, אתה במקרה קשור למשה הרשקוביץ' מהעיירה אילונדה? ואבא עונה לו: ברור. אני הבן שלו".
ואז אל מול עיניו הפעורות מתדהמה של דוד הרשקוביץ' מספר לו הפצוע מהמיטה הסמוכה כי אביו ניצל, התחתן בשנית ואף נולד לו ילד. הבן הנדהם פנה לסוכנות היהודית, שדאגה להעלות לארץ את אביו ומשפחתו החדשה.
"כנכה צה"ל", ממשיך הרשקוביץ', "משרד הביטחון דאג לאבי לעבודה ולמגורים, אלא שהם היו בחיפה. תחילת עבודתו במשרד המסחר והתעשיה הייתה כפקח בתקופת הצנע. מדי יום הוא עלה בצ'ק-פוסט על אוטובוסים, כדי לוודא שאזרחים לא מבריחים ממושבים וקיבוצים ביצים ועופות, שהיו מעבר לקיצוב שקיבל כל אזרח. בהמשך הוא מונה להיות אחראי על המל"ח (מחסן לשעת חירום) בצפון הארץ.
"בית ילדותי היה ברחוב עבאס בשכונת הדר. זה היה רחוב עם נוכחות מאוד משמעותית של ערבים נוצרים. שלושה פרופסורים יצאו ממנו: פרופ' דאוד באשודי, שהיה גר 300 מטר ממני ושהזדמן לי לעבוד איתו בטכניון; פרופ' מסעד ברהום, כיום מנהל בית החולים נהריה - הוא היה גר בבית שלנו ממש, אבל בכניסה השנייה; ואני הוא הפרופ' השלישי מאותו רחוב".
"הייתי ילד שקדן, יש שיאמרו חְנון", הוא אומר בחיוך, "את תיכון 'יבנה' סיימתי בגיל 16.5 כי קפצתי פעמיים שכבה: בגיל חמש נכנסתי לבית הספר ובסוף כיתה ט' קפצתי לי"א". אבל מתברר שהייתה מי שהציבה גבולות ל'חנון' בכל הקשור ללימודים. אימא שלו. "אִמי הייתה אשת חינוך ופסיכולוגית דגולה ונערצת. היו לה כמה עקרונות חינוכיים ואחד מהם היה איזונים. ומשום כך אני זכיתי להוראה יוצאת דופן: היא אסרה עליי ללמוד במוצאי שבתות. 'צא לבלות עם חברים', הייתה אומרת לי. 'אתה לומד כל השבוע מספיק קשה'".
ואז, בעודה טורחת במטבח, הוסיפה שמעונה, אשתו של הרשקוביץ', כמה משפטים מעניינים על דמותה: "אימא של דני הייתה אישה מחוננת בכל התחומים. היא הִנדסה אותו. בנתה אותו במשך שנים מערכים וממרכיבים שונים במינונים מדויקים".
"אמרתי לך מקודם שאימא שלי הייתה דמות נערצת", מוסיף הרשקוביץ'. "אני רוצה לחדד: לא רק נערצת עליי. גם על תלמידיה ותלמידיה לשעבר. יום אחד הגיעו אל ביתנו בחור ושני הוריו. מתברר שהבחור, שהיה שנים רבות קודם לכן תלמיד שלה, התאהב במישהי ורצה לשאת אותה לאישה, אבל הוריו התנגדו. היא לא הייתה מספיק מיוחסת עבורם. התלמיד וההורים הסכימו שאימא שלי תשמש כ'בוררת' בסוגיה הזו והזמינו את עצמם אליה".
הסוף, למי שממש חייב לדעת, היה טוב. החתן שבר את הכוס.
בסיום לימודיו בתיכון הלך הרשקוביץ' ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, אבל אז נרשמה במסלול חייו תפנית חדה ולא צפויה: "כתשעה חודשים אחרי שהתחלתי את לימודיי שם, בחודש מאי, דפק על דלת ביתנו מי שהיה אז דיקן הפקולטה למתמטיקה בטכניון, פרופ' עזריאל אביתר, ואמר להוריי שהתרשם מהיכולות שלי. כשנה קודם לכן התמודדתי באולימפיאדת מתמטיקה בטכניון וזכיתי במקום השלישי. בעקבות כך הציע פרופ' אביתר הצעה שקשה לסרב לה: שאצטרף כעת - חודש לפני סיום השנה האקדמית - לשנה ראשונה בפקולטה, אבָּחן במבחני הסמסטר השני ואחר-כך אעשה את מבחני הסמסטר הראשון; ואם אצליח בכל המבחנים אעלה ישר לשנה השנייה. במבחני הסמסטר השני קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר מקרב כל הסטודנטים של השנה הראשונה. כיוון שכך החליטו שאין טעם שאעשה כמתוכנן גם את המבחנים של הסמסטר הראשון. עליתי לשנה השנייה".