בעל עסק קטן, לעומת זאת, שידו אינה משגת להעסיק עובד לא-יהודי אשר יעבוד במקומו ביום המנוחה, ייצא וידיו על ראשו. גם האפשרות לוותר על יום המנוחה ולהתחרות ניטלה מהם, מבעלי העסקים הקטנים: מחד-גיסא, אין באפשרותם להעסיק עובד שאינו יהודי; מאידך-גיסא, הם אינם רשאים לסחור בחנות בעצמם. הסוחרים הקטנים, הם אלו אשר צפויים אפוא לספוג את הנזק הכלכלי הנובע מפתיחת בתי המסחר בימי המנוחה. ברי כי תוצאה זו אינה רצויה, ועומדת בניגוד מוחלט לתכליתו הסוציאלית של חוק שעות עבודה ומנוחה.
שני נדבכים לתכלית הסוציאלית: הנדבך הראשון, עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל; על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה. דווקא בשל חשיבותם הרבה של ימי המנוחה, יש לזכור כי אופי המנוחה משתנה בין איש לרעהו. עונג השבת של האחד הוא בתפילה, קידוש, סעודה ומנוחה על-פי גדרי ההלכה; חברו, לעומת זאת, יבקש להתענג על תערוכה במוזאון, בילוי משפחתי בבית הקולנוע או מנוחה על שפת הים. ראוי לאפשר לכל אחד ואחת לעצב את יום המנוחה כפי השקפתו ואמונתה.
גם מנקודת מבטם של הצרכנים קיים הבדל מהותי. התכלית הסוציאלית תומכת בזכותם של הצרכנים החפצים בכך להתענג בתענוגים, כפי השקפתם, אמונתם והעדפתם. בתי עינוג פתוחים בשבת. לא כן כאשר בפעילות מסחר עסקינן. המסחר עניינו בקנייה ומכירה, עיקרו ברווחים כלכליים, בצרכים פונקציונליים, שאינם נוגעים למנוחה או לבילוי.
טבעה הפונקציונלי של הפעילות המסחרית מתבטא בין היתר בכך שאין יתרון בעריכת הקניות ביום המנוחה דווקא. רכישה במרכול ובדומיו, יכול שתיעשה גם לפני השבת או לאחריה. זאת, בניגוד לפעילות בילוי ומנוחה, שמטבע הדברים יכולה להתקיים דווקא ביום השבת, יום המנוחה, שעה שכל בני המשפחה שובתים יחדיו ומיטיבים את מנוחתם בפעילויות משותפות.
הבהרתי והדגשתי בפסק הדין: אין ספק כי פתיחתם של בתי מסחר בשבת מהווה תוספת נוחות משמעותית לקהל רב של צרכנים. אין לזלזל בכך כלל ועיקר. נוחות, הגם שאינה זכות יסוד חוקתית, אינה מילה גסה. רצונו של אדם כי תהיה לו אפשרות לקנות חלב וביצים ביום השבת, ורוטב סויה, כמו גם בגדים או רהיטים, הריהו מובן ולגיטימי. ברם, רצון זה אינו חזות הכל; על הכף מונחת גם זכותם היסודית של בעלי בתי המסחר החפצים בכך לשבות ממלאכתם ביום המנוחה. תוספת הנוחות אשר עשויה לצמוח מצריכה מסחרית בשבת, אין בה כדי להצדיק פגיעה כה משמעותית בסוחרים הקטנים.
ציטטתי בפסק הדין מדבריו הנפלאים של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-אמריקני הרב אברהם יהושע השל בספרו המונומנטאלי "השבת": "על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה... עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו... שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו".
אִמרו לי ביושר: האם יש כאן מישהו או מישהי שאינם מוכנים לחתום על הדברים הללו? אני משער שרוב גדול מקרב הנוכחים כמהַ למנוחה בשבת. אז מה קרה כאן? במלוא ה
כבוד כמובן לחברי להרכב שדעתם שונה, ומכריעה (חמישה, בראשות הנשיאה
מרים נאור, כנגד שניים, השופט
ניל הנדל שהסתמך על התכלית הדתית, בעוד אני הסתמכתי על התכלית הסוציאלית של החוק), אני סבור שכשלון העתירה נבע מכך שלא נצבעה בצבע האמיתי שלה. העותרים הם סוחרים קטנים, מעייניהם נתונים בפשטות לפרנסתם, עם אפשרות לנוח בשבת. מרגע שהמחלוקת נצבעה בצבע דתי, נדונה העתירה לכישלון. בתחילת דברַי אמרתי שלא נצליח לפשר ולגשר בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול. משעה שהעתירה נצבעה בצבע של
חופש העיסוק וחופש המצפון אל מול קדושתה הדתית של השבת, נסתם הגולל על פשרה, על איחוי; על ויתור קטן תמורת רווחה גדולה.