אלי ציפורי, איש התקשורת הפועל למענו של בנימין נתניהו, הכפיש אותי השבוע בטוויטר שלו. זה ממש לא עושה אותי מיוחד; זהו גורלם של כמעט כל העיתונאים המסקרים את משפט נתניהו, ושאינם שותפים לטענותיו המופרכות על תפירת תיקים בידי ארגון פשע שביצע הפיכה שלטונית. אגב, זוהי גם מנת חלקם של אנשי התביעה, העדים מטעמה ואפילו עורכי דינו של נוני מוזס; זה גם הוביל את ציפורי לחקירה באזהרה בחשד להטרדתה של הדס קליין. אני מתייחס להבלים הללו רק משום שחלק מתומכיו של ציפורי – הן המקוונים והן למחרת בבית המשפט – התייחסו בתגובותיהם לכיפה הסרוגה שעל ראשי (וזאת לצד כמה תגובות מחליאות במיוחד, כולל הישר מתוך הלקסיקון ששימש את הנאצים כלפי היהודים, המלמדות הרבה על כותביהן ועל מי שמובילים אותם). נניח בצד את הצביעות של מי שטוענים שהאמירה "ביביסטים" היא גזענית, ובמקביל מתייחסים לכל חובשי הכיפה הסרוגה כמקשה אחת. את תשומת ליבי משכה העובדה, שהם מצאו לנכון לבזות אותי בשל אותה כיפה. בבית המשפט גם דיברו בקול ובתיעוב, כדי שאשמע, על בעלי כיסוי ראש דומה: אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך, נפתלי בנט, עמית סגל ואפילו חגי סגל (העורך הראשי של מקור ראשון, שהעז אשתקד לקרוא לנתניהו לחתום על הסדר טיעון). מי שרצה להעליב אותי בזה, דווקא החמיא לי – לפחות לגבי חלק מאותם אישים. אבל הנקודה המרכזית היא, שהחבורה הזאת נדהמת מן האפשרות שיש חובשי כיפה סרוגה שאינם חסידים נאמנים, שלא לומר עבדים נרצעים, של נתניהו. באופן אבסורדי, אני מבין את התדהמה שלהם – אבל בדיוק מן הכיוון ההפוך. כיצד הפך בועל נידות, זולל טריפות ומחלל שבתות למשיח של מאות אלפי שומרי מצוות? כיצד הפך אדם שהודה בפומבי בניאוף עם אישה נשואה לאליל שלהם? כיצד הם ממשיכים לדבוק בו אחרי שבמשפטו התגלה, שהוא הטריף ביודעין את המטבח במעון ראש הממשלה? וכיצד זה קורה, נמשך ואף מעמיק דווקא כאשר חלקים בציבור הדתי-לאומי הופכים לחרדי-לאומי (חרד"לי)?

תשובה אפשרית אחת היא המעבר מתורת ישראל לארץ ישראל. השמירה על יהודה ושומרון הפכה להיות חשובה יותר מהשמירה על השבת והכשרות. זהו תהליך שנמשך עשרות שנים, להערכתי – מאז משנות ה-1980 המוקדמות, והוא הלך והעמיק. כבר המפד"ל ההיסטורית, זו שידעה להיות מפלגת מרכז (ויש שיאמרו: אופורטוניסטית) ולשבת הן עם יצחק רבין והן עם מנחם בגין, החלה לעסוק יותר ויותר בעניינים מדיניים והזניחה את העניינים הדתיים. התוצאה היא, שכאשר יש ראש ממשלה חילוני גמור הנתפס כמי שישמור על ארץ ישראל – חלקים ניכרים בציבור הדתי-לאומי ובהנהגתו מעלימים עין מכל חטאיו שבין אדם למקום, ויהיו אלו מהחמורים ביותר שבספר החוקים היהודי. זה מגיע עד כדי עיוות בוטה של דברי חז"ל. ראו את התמונה כאן: מתנה שקיבל נתניהו בביקורו בגוש-עציון ב-2019. על כף הטייחים חקוקות המילים "אל תקרי בנַיִך אלא בונַיִך". זהו קטע מתוך הברייתא המסיימת את מסכת ברכות ונאמרת מדי יום בתפילת שחרית. אלא שהציטוט המלא הוא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנַיִך' – אל תקרֵי בנַיִך אלא בונַיִך". הבנתם? מה שנאמר על תלמידי חכמים ההולכים בדרך ה' ומרבים שלום בעולם, הועתק אל חילוני גמור המרבה מחלוקות ופירוד. אל החלל הזה נכנסו המפלגות החרדיות ובמיוחד ש"ס. אני זוכר ערב אחד לפני שנים, כאשר ישבנו כמה בני אותה שכבת גיל, כולנו דתיים-לאומיים, וכמה מאיתנו קיטרו על כך שבישיבות התיכוניות שכר הלימוד גבוה מאוד, בעוד בישיבות החרדיות לומדים חינם. הסבר אחד היה, שהמפד"ל התעסקה בענייני חוץ וביטחון ולא בענייני המגזר שלה, בעוד המפלגות החרדיות ידעו היטב להשיג תקציבים נאים לאנשיהן. ההשלכות היו הרבה יותר עמוקות ומשמעותיות. מאז המהפך במאי 1977 ועד אוגוסט 1996 (ממשלת נתניהו הראשונה), כאשר שרי הדתות היו דתיים – הם היו כולם אנשי הכיפה הסרוגה. לעומת זאת, ב-25 השנים שעד הקמת ממשלת בנט-לפיד היו רק שלושה שרי דתות מהציונות הדתית – לעומת תשעה חרדים של ש"ס. ייתכן שיש גם קשר בין השליטה החרדית על המשרד לבין ההימנעות מהסדרת הר מירון, שמורת כאוס חרדית. יעקב אביטן, השר לשירותי דת בעת האסון, סיפר שוב ושוב בוועדת החקירה כיצד לא יכול היה לארגן הדלקה מזרחית בל"ג בעומר; זה מה שהעסיק אותו. החרדים השתלטו גם על הרבנות הראשית, אותה הקים הכהן הגדול האמיתי של הציונות הדתית – הרב אברהם יצחק קוק. תחילה היה זה בדמותו של יונה מצגר, העבריין שהפך את תפקיד הרב הראשי למכונת השוחד הגדולה ביותר בתולדות במדינה; הוא נתמך בידי החרדים כדי לבזות את המוסד, וזה הצליח להם הרבה יותר מכפי שחשבו. כעת יש לנו שני רבנים ראשיים שעמדו בראש בית הדין הרבני הגדול למרות שאינם דיינים, המכריזים בגלוי שהם מצפצפים על החלטות הממשלה וחקיקת הכנסת, ושאחד מהם – הרב יצחק יוסף – הוא פעיל פוליטי לכל דבר, המבזה שוב ושוב את הכללים החלים עליו ואשר צפוי אולי להפוך בשנה הבאה למנהיג ש"ס.

הסבר נוסף הוא כמיהה גוברת לאיש חזק, לאו-דווקא במובן הפוליטי אלא הנפשי-חברתי. יש לי רושם, ממש לא מדעי ואמפירי, שלא מעטים בציבור הדתי-לאומי מעדיפים שמישהו אחר יחשוב בשבילם וגם יחליט בשבילם. פוליטיקאים דתיים החלו לעלות לרגל לרבנים – מה שאפיין עד לפני שנים אחדות רק את המפלגות החרדיות. הרבנים לא שולטים כמו מועצות גדולי התורה וחכמי התורה, אך יש להם הרבה יותר השפעה מאשר לפני דור אחד. ברמת השטח, דווקא הצעירים – האמורים להיות יותר עצמאיים, יותר ספקניים, יותר מרדניים – שואלים את הרבנים כל דבר. התייחסתי בעבר למדורי השאלות והתשובות הסלולריים בכמה מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת, ואשר בהם נשאלים רבנים על הכל בכל מכל כל – החל בנושאי צניעות (וחלק מהתשובות נראות כאילו נכתבו בידי קנאי העדה החרדית), דרך ענייני דת ומדינה וכלה באמונות טפלות מטופשות. כאשר זה הלך הרוח, אין פלא שבסופו של דבר הוא מתרחב גם לזירה הממלכתית ומוביל להליכה בעקבותיו של האיש החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית בתריסר השנים האחרונות, ולא משנה איזו קופת שרצים דתית תלויה בצווארו.

תוצאה נוספת של התופעה עליה עמדתי בראש הפרק הקודם היא סתימת פיות של מי שאינם הולכים בתלם לדעתם של סותמי הפיות. שתי דוגמאות בלבד מן השנים האחרונות: הרב יובל שרלו, המחנך הדגול שהציע תפיסה מתונה ומציאותית יותר בכמה נושאים דתיים; והרב אליעזר מלמד, הפוסק החשוב ש"העז" לדבר עם נציגי זרמים אחרים ביהדות. בשני המקרים קראו רבנים חשובים בציבור הדתי-לאומי להחרים את ספריהם ולהוציאם מן הספריות הציבוריות והפרטיות (ואולי צריך להגיד תודה שלא קראו לשרוף אותם). תראו כמה מגוחך, שלא לומר צבוע: אותם אישים שמוכנים ללכת אחרי החילוני המובהק בנימין נתניהו, יוצאים בשצף קצף נגד תלמידי חכמים שומרי מצוות רק משום שהם חושבים אחרת. זהו מאפיין של הציבור החרדי, שהמלחמות הפנימיות בו הן מן המכוערות ביותר בחברה הישראלית ובחברה היהודית. ראו את העימות האלים הממושך בישיבת פוניבז' בצד הליטאי ואת הקרע העמוק בחסידות גור; ראו את הניסוח של פשקווילים פנימיים, בהם לא נחסך שום ביטוי משפיל ופוגע (ונניח בצד את השאלה הקטנה של הלבנת פנים ברבים). וכאן נסגר מעגל: החרדיות הגוברת בציבור הדתי-לאומי מקרבת אותו להתנהגות החרדים – שגם הם כנועים לחלוטין לאותו חילוני, בנימין נתניהו, ושגם אותם מעניין כקליפת השום שהוא רומס נורמות יהודיות והלכתיות בסיסיות.

התהליכים הללו עומדים בסתירה גמורה לקווי היסוד של היהדות. אכן, התורה מצווה לשמוע בקול פוסקי ההלכה ולציית למלך. אך בין פוסקי ההלכה עצמם יש מחלוקות; והתלמוד מבוסס על רבבות מקרים בהם תלמידים אנונימיים הקשו על רבותיהם ואף הפריכו את דבריהם. ואילו המלך כפוף להלכה ולסנהדרין – לצד הסמכויות החילוניות שיש לו. ביהדות הקול היחיד שהוא קול אחד הוא קולו של הקדוש ברוך הוא. כל בני האדם נתונים לשאלות, לתהיות, להפרכות, להתנצחויות. "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד", קבעו חכמינו בפרקי אבות: חובה לשאול וחובה לענות. מי שלא שואל אינו לומד, ומי שמסרב לענות אינו ראוי ללמד. החשיבה העצמאית ניצבת בבסיסה של היהדות, משום שהיא-היא המובילה לבחירה החופשית – ובלי בחירה חופשית אין טעם לאף מצוות עשה ולשום מצוות לא-תעשה. הא למדת, כי היהדות לא רק מעודדת חשיבה עצמאית, אלא גם רואה בה ערך שבלעדיו אין לה קיום. חד וחלק. היהדות מציעה לנו את הדרך הנכונה, אך אינה כופה עלינו ללכת בה; מותר לכל אדם לחשוב כרצונו ולנהוג כרצונו, אם כי בסופו של יום – בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא – יש שכר ועונש (שגם הם חסרי משמעות ללא בחירה חופשית). כאשר יהודי מבטל את דעתו מפני זו של אדם אחר, דגול ככל שיהיה; כאשר יהודי מכפיף את מעשיו לרצונו של אדם אחר, מוצלח ככל שיהיה; כאשר יהודי הופך אדם אחר לאלילו – הוא חותר תחת יסודותיה של היהדות. האם ניתן לכנות אדם כזה "דתי", "שומר מצוות"? בהחלט ייתכן שהוא ישמור מצוות בצד הטכני והחיצוני, אך ספק רב אם הוא שומר את הדת במובנה המהותי והפנימי. על אחת כמה וכמה, אם הוא דוחק את ערכי היהדות ומצוותיה כדי לקבל עליו את עולו של אדם שכל אורח חייו מנוגד לערכי היהדות ומצוותיה.

הגיעה העת להשמיע קול אחר, מתון ומציאותי, של הציונות הדתית – למעשה, לחזור לקול המתון והמציאותי שאפיין אותה עד לפני כ-25 שנה. קול אשר ישים במרכז ערכים ולא אנשים; קול שיחזיר לתמונה את תורת ישראל; קול אשר יממש את ססמתו של הנצי"ב (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין: ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל. משולש שווה צלעות, בו אין קיום לשתיים מהן בלא השלישית. במשולש כזה, עם כל חשיבותה העצומה של ארץ ישראל לעם ישראל – לא מוציאים מן המשוואה את תורת ישראל, ובוודאי שלא נכנעים כאסקופה הנדרסת בפני אדם הרומס את התורה בכל הליכותיו. במקביל, ייתכן שצריך להתחיל להגיב באותה מטבע בה משתמשים הקנאים המנסים להשתיק כל דעה אחרת. השבוע הודעתי לישיבת מרכז הרב להוציא אותי מרשימת הדיוור שלה לקבלת תרומות. נימקתי זאת בכך שביום ירושלים האחרון לא הזמינה הישיבה את נפתלי בנט, שהיה אז ראש הממשלה, בעוד נתניהו היה אורח רצוי בו שנים רבות. כאשר ישיבת הדגל של הציבור הדתי-לאומי מחרימה ראש ממשלה דתי משום שהפוליטיקה שלו אינה נראית לו, לאחר שנים בהן אורח הכבוד שלה היה חילוני מובהק משום שהפוליטיקה שלו נראתה לה – זה מלמד שהיא גוף פוליטי. אני תורם לגופים תורניים, חברתיים ומצילי חיים – לא לגופים פוליטיים. הציונות הדתית התגאתה שנים רבות בהיותה המקף המחבר: דתי-לאומי. אין שום דבר דתי בהפיכת חילוני גמור לאליל, אין שום דבר לאומי בגזענות וברודנות. מנהיגיה הפוליטיים של הציונות הדתית, וגם חלק ממנהיגיה הרוחניים, כבר מזמן אינם דתיים-לאומיים. הציבור הנהדר הזה, שאני גאה להיות חלק ממנו, הרבה יותר טוב מאשר העומדים בראשו ומעשיו הרבה יותר מפוארים מהכיוון שאליו הם מושכים אותו. הגיעה העת למנהיגות אחרת.